דור לדור נהריה (94) בע"מ נ. שבי ציון- מושב שיתופי, אגודה חלק | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

דור לדור נהריה (94) בע"מ נ. שבי ציון- מושב שיתופי, אגודה חלק

ע"א 9150/16
תאריך: 11/07/2019

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  9150/16

ע"א  9179/16

 

לפני:  

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

כבוד השופט ג' קרא

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

המערערת בע"א 9150/16:

דור לדור נהריה (94) בע"מ

 

 

המערער בע"א 9179/16:

מאיר חזן

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים בע"א 9150/16:

1. שבי ציון - מושב שיתופי, אגודה חלקאית

    שיתופית בע"מ

 

2. מאיר חזן

 

 

המשיבים בע"א 9179/16:

1. דור לדור נהריה (94) בע"מ

 

2. שבי ציון – מושב שיתופי, אגודה חקלאית

    שיתופית בע"מ

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.7.2016 בת"א 27735-01-14 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' רניאל

 

תאריך הישיבה:

כ"א בסיון התשע"ט      

(24.6.2019)

 

בשם המערערת

בע"א 9150/16 והמשיבה 1 בע"א 9179/16:

 

עו"ד רונן יניב

 

 

בשם המערער בע"א 9179/16 והמשיב 2 בע"א 9150/16:

עו"ד עז אלדד

 

בשם המשיבה 1

בע"א 9150/16

והמשיבה 2 בע"א 9179/16:

 

 

עו"ד יצחק פינק

 


 

 

פסק-דין

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

1.        הערעורים שבפנינו נסבו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.7.2016 (ת"א 27735-01-14, השופט מ' רניאל). בית המשפט המחוזי דחה תביעה שהגישה חברת דור לדור נהריה (94) בע"מ (להלן: החברה) נגד שבי ציון – מושב שיתופי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: המושב), וקיבל תביעה שכנגד שהגיש המושב נגד החברה ונגד מאיר חזן (להלן: חזן), בעל המניות והדירקטור היחיד בה. הן החברה והן חזן הגישו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 9150/16 וע"א 9179/16, בהתאמה), הכול כמפורט בהמשך.

 

2.        ראוי לפתוח בהצגה קצרה של עובדות הרקע. ביום 15.5.2002 נחתם הסכם שעניינו השכרת שטח של כ-20 דונמים שעליהם בנוי בית מלון (להלן בהתאמה: המקרקעין ו-בית המלון) על-ידי המושב לחברה. ההסכם, שגובש על רקע שאיפתה של החברה להפעיל פרויקט של דיור מוגן במקרקעין (להלן: הפרויקט), נחתם לתקופה של 25 שנים פחות חודש (על מנת שהשכירות לא תיחשב חכירה לדורות). חזן עצמו חתם על כתב ערבות שבו התחייב לשלם למושב כל סכום שבו חבה החברה עד לגובה של מיליון וחצי דולר. במרוצת הזמן התווספו להסכם זה נספחים שונים, ולצורך ההמשך יכונו כלל המסמכים שנחתמו על-ידי הצדדים ביחד ההסכם.

 

3.        בתמצית, החברה טענה שהמושב לא עמד בהתחייבויות שנטל על עצמו לקידום תכנון שיאפשר את הקמת הפרויקט, כך שהיא החלה לפעול בעצמה לקידומה של תכנית מתאימה במקרקעין ובמקביל הפעילה את בית המלון. תכנית המאפשרת את הקמת הפרויקט נכנסה לבסוף לתוקף רק בשנת 2013, בשלב שבו החברה פינתה כבר את המקרקעין לדרישת המושב, בשל אי-תשלום דמי השכירות. כיום החברה אינה פועלת עוד, ואילו המקרקעין מושכרים החל משנת 2015 לחברה אחרת, שמנהלת את בית המלון ולא הייתה צד להליך דנן.

 

4.        ביום 14.1.2014 הגישה החברה תביעה נגד המושב, ובה טענה כי הפר את התחייבויותיו כלפיה וכי יש לצוות עליו לאפשר לה להקים ולהפעיל את הפרויקט. ביום 23.10.2014 הגיש המושב תביעה שכנגד כלפי החברה וחזן, ובה טען כי החברה הפרה את ההסכם באופן מתמשך, ועתר לחייב אותה ואת חזן ביחד ולחוד בסך של 3,000,000 שקלים בגין דמי השכירות שלא שולמו וסכומים נוספים בהם נשא המושב בשל חובות החברה.

 

5.        כפי שצוין בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי דחה את תביעת החברה וקיבל את התביעה שכנגד שהגיש המושב. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי חיובו של המושב בהסכם "לפעול במטרה לשנות" את התכנית החלה על המקרקעין הוא חיוב מסוג השתדלות, וכי החברה לא הוכיחה שהמושב הפר התחייבות זו (גם אם לא השיג את התוצאה המקווה). בית המשפט המחוזי קבע עוד כי הצדדים נתנו דעתם לאפשרות שהמצב הקיים לא ישתנה והחברה תמשיך להפעיל על המקרקעין את בית המלון, ואף הבחינו בהסכם בין דמי השכירות שישתלמו למושב בשני המצבים. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי ציין כי אף לו היה קובע שהמושב הפר את ההסכם לא ניתן היה להעניק לחברה את הסעד המבוקש נוכח העובדה שמשנת 2015 חברה אחרת מחזיקה במקרקעין. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי החברה הפרה את התחייבויותיה לפי ההסכם לתשלום דמי שכירות וכי היא חבה למושב בגין צריכת מים וכיסוי חובותיה בבנק. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי חייב את החברה ואת חזן – כאשר חיובו של חזן התבסס על ערבותו האישית כאמור לעיל – בסכום של 2,946,000 שקלים.

 

6.        הן החברה והן חזן הגישו כאמור ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. החברה טענה בערעורה כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שהמושב לא הפר את התחייבויותיו ושהיא חבה את הסכומים האמורים. חזן טען, בנוסף לטענות שעניינן היקף החיובים של החברה, כי מכל מקום לא הונח בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בסיס לחייבו מתוקף ערבותו. כך, בין היתר, חזן טען כי נספח מאוחר להסכם ביטל את הערבות שעליה התבססה הכרעתו של בית המשפט המחוזי, וקבע חלף זאת שהמושב יהיה רשאי להיפרע ממנו רק בהתקיים מספר תנאים מצטברים (אשר לשיטתו לא התקיימו).

 

7.        ביום 24.6.2019 התקיים הדיון בערעורים בפנינו. בתום הדיון המלצנו לצדדים לנהל משא ומתן בכל הנוגע לסיום הסכסוך ביניהם בפשרה, בשים לב למכלול הנסיבות. ביום 1.7.2019 הודיעו הצדדים כי לא הגיעו לכלל הסכמות.

 

8.        לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סומכים את ידינו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומאמצים אותו בתוקף סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. זאת, למעט בעניין אחד שבו פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ללא הנמקה מספקת, והוא שאלת חבותו האישית של חזן.

 

9.        ככלל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחן היטב את השאלות העובדתיות והמשפטיות שמעורר הסכסוך בין הצדדים. בין השאר, הוא קבע ממצאים עובדתיים הרלוונטיים לפרשנות ההסכם. אנו סומכים כאמור את ידינו עליהם, אולם מצאנו קושי באופן שבו התייחס פסק דינו של בית המשפט המחוזי לשאלת החבות האישית של חזן. עניין זה זוכה להתייחסות בשתי פסקאות קצרות, שבהן נקבע כך: "ביום 15.5.2002 חתם מר חזן על כתב ערבות, לפיו ערב באופן בלתי חוזר לכל התחייבויות השוכרת, דור לדור, על פי ההסכם שנחתם בין דור לדור למושב. מר חזן התחייב על פי כתב הערבות לשלם למושב כל סכום שעל פי ההסכם, עד לסך של מיליון וחצי דולר" (עמ' 32 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בהמשך לכך נקבע כי "יש מקום לחייב לא רק את דור לדור, אלא גם את מר חזן" (שם).

 

10.      אנו סבורים כי אין בדברים הללו די כדי להכריע בשאלת חבותו האישית של חזן. אכן, חזן חתם על כתב ערבות בשנת 2002 עם גיבוש ההסכמות הראשוניות בין הצדדים. עם זאת, לטענתו מאז נחתם כתב הערבות האמור – שרק מכוחו נקבעה חבותו – חלו שינויים מהותיים בהסדר הערבות ובהסכמות שבין המושב לחברה. האמת ניתנת להיאמר, סוגיה זו לא עמדה במרכז טיעוניהם של חזן והחברה בפני בית המשפט המחוזי. אולם, אין לומר כי לא נזכרה כלל. איננו נוקטים כל עמדה לגוף הדברים, אך אנו סבורים אפוא כי שאלת החבות האישית ראויה לדיון ולהנמקה נוספים ונפרדים. על כן, אנו מקבלים את הערעור בע"א 9179/16 במובן זה שאנו מורים על החזרת הדיון בשאלת חיובו האישי של חזן, לרבות היקפו, לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ינהג כחוכמתו, ובין השאר יחליט אם הוא נדרש בעניין זה לטיעון משלים בכתב או בעל פה.

 

11.      לפני חתימה נוסיף – כפי שאף ציינו בפני הצדדים במהלך הדיון, הגם שלא באופן מחייב – כי טוב יעשו אם ישכילו להגיע לידי פשרה כך שיוכלו להותיר מאחוריהם פרשה כאובה ומתמשכת זו.

 

12.      סוף דבר: דינו של הערעור בע"א 9150/16 להידחות. הערעור בע"א 9179/16 מתקבל באופן חלקי, במובן זה שבית המשפט המחוזי יקיים דיון בשאלת חיובו של חזן כאמור בפסקה 10 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בערכאתנו.

 

           ניתן היום, ‏ח' בתמוז התשע"ט (‏11.7.2019).

 

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

                         ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים