דוד לפידות נ. חיים דוד ברכר | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

דוד לפידות נ. חיים דוד ברכר

רע"א 7155/20
תאריך: 22/10/2020

 

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  7155/20

 

לפני:  

כבוד השופט ד' מינץ

 

המבקש:

דוד לפידות

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. חיים דוד ברכר

 

2. חייה אסתר טובה ברכר

 

3. בנק לאומי לישראל בע"מ

 

4. אריה וולפסון

 

5. דוד ושרה וולפסון

 

6. עמותת להחזיקם ולהחיותם

 

7. הממונה על הליכי חדלות פרעון מחוז תל אביב

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (רחד"פ 28009-06-20) מיום 22.9.2020 ובקשה למתן סעד זמני

 

 

בשם המבקש:

עו"ד תמיר בר-זאב

 

 

 

החלטה

 

 

1.            המבקש הגיש בקשה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו לצו פתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק) נגד משיב 1 (להלן: החייב). במקביל הגיש גם "בקשה דחופה לסעד זמני" מכוח סעיף 119 לחוק, במסגרתה התבקש בית המשפט, בעיקר, ליתן צו מניעה זמני האוסר על החייב ואשתו, משיבה 2, לבצע כל דיספוזיציה או כל עסקה אחרת בנוגע לזכויות המקרקעין הרשומות על שם החייב, בדירה ברחוב גוטמכר בבני ברק (להלן: הדירה) והאוסר על החייב לבצע כל עסקה בנכסיו ולפרוע חובות עבר. כמו כן, התבקש מינויו של נאמן זמני לנכסי החייב עד לדיון שיקבע בצו לפתיחת הליכים. בבקשה נטען כי החייב פועל להברחת נכסיו כאשר קיים חשש שאם לא יינתנו הסעדים המבוקשים, הוא יאיין את יכולת הגבייה והפירעון מנכסיו.

 

2.            ביום 1.1.2020 ניתן במעמד צד אחד צו איסור דיספוזיציה על זכויות החייב בדירה וכן נאסר עליו לבצע עסקאות כלשהן בנכס ולפרוע חובות עבר. ברם, לאחר שהתקיים ביום 11.5.2020 דיון בבקשה ביטל בית משפט השלום את הצו שניתן. נמצא כי לא הונחה תשתית לכאורית שיש בה כדי לבסס את הטענה כי תכליתן של פעולות החייב היא לגרוע מקופת הנשייה, בצירוף העובדה שהמבקש נמנע בבקשתו מלגלות עובדות רלוונטיות לעניין. כך למשל, לא ציין המבקש כי כבר בגדרי הליך קודם של פשיטת רגל שהתקיים בעניינו של החייב לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו התברר כי הדירה משועבדת במלואה לטובת בנק לאומי בישראל בע"מ אשר פועל לטובת מימוש המשכנתא הרובצת על הדירה. עוד נמצא כי למבקש אין תועלת בהותרת הצו על כנו בעוד שלמשיבים צפויים נזקים לא מבוטלים אם יינתן הסעד המבוקש.

 

3.            על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר החליט ביום 22.9.2020 לדון בערעור בהסכמת הצדדים, ולקבלה באופן חלקי. נקבע כי בית משפט השלום הכריע הלכה למעשה בגורל בקשתו של המבקש, אף כי לא ניתן לקבוע בשלב זה כי אין כל סיכוי שתתקבל איזו מטענותיו. לפיכך, נקבע כי יש לאפשר לנאמן לערוך בדיקה מעמיקה של טענות המבקש, כאשר ניתן להניח כי נאמן כאמור ימונה במסגרת הדיון הצפוי להתקיים בבית משפט השלום ביום 2.11.2020. בהתחשב בנזקים הצפויים להיגרם למשיבים כתוצאה ממתן הצו, כמו גם בשים לב לטענות בדבר שיהוי וחוסר תום לב דיוני מצד המבקש, נקבע כי צו מניעה זמני יינתן בכפוף להפקדת ערובה על סך 1,000,000 ש"ח על ידו, עד ליום 14.10.2020.

 

4.            מכאן לבקשה שלפנַי, ולצדה בקשה לסעד זמני. במסגרת הבקשה נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים, בהתייחס לחובת מינוי נאמן זמני בעת קיומם של הליכי סעדים זמניים על פי החוק ואופן מימוש הנכס על ידי נושה מובטח בתקופה שבין הגשת בקשה לצו לפתיחת הליכים ועד למתן צו כאמור. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על מינוי נאמן זמני, ובכך שהורה למבקש להפקיד ערבות בנקאית בסכום עתק.

 

5.            דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, ורק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). חרף ניסיונו של המבקש לעטות על הבקשה אצטלה עקרונית, הרי שהיא נוגעת לצדדים בלבד ואינה מעוררת שאלה שראוי לה להתברר, לפי טיבה ומהותה, במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי". עיקר טענת המבקש, הלכה למעשה, כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. יצוין כי בית המשפט המחוזי עמד בפסק דינו המנומק על השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין מתן הסעד המבוקש, בשים לב בין היתר לסיכויי ההליך העיקרי, למאזן הנוחות, להתנהלותו של המבקש ולצורך בבדיקת הסוגיה על ידי בעל תפקיד. בנסיבות אלו, אין בטענות המבקש כדי לבסס עילה למתן רשות ערעור. לא למותר לציין כי הלכה היא שטעות לבדה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור (רע"א 7814/17 סוראני נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פסקה 4 (11.12.2017); רע"א 7727/17 איטונג בע"מ נ' ניסים, פסקה 3 (31.10.2017)). מה גם, בקשת המבקש נסובה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר במסגרתו התקבלו הלכה למעשה טענותיו בדבר הצורך במתן צו מניעה, גם אם בכפוף להפקדת ערבות. מכל מקום, אין מדובר במקרה המצדיק התערבות ערכאת הערעור, בהתחשב באמת המידה להתערבות בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים, אשר תיעשה רק במקרים שבהם ניכר כי דחיית הבקשה עלולה להסב נזק בלתי הפיך לצדדים או להשפיע באורח מהותי על זכויותיהם (רע"א 7435/16 שירן השקעות בע"מ נ' אורי עצמון, פסקה 5 (28.11.2016); רע"א 8850/17 דלמגי נ' עזאיזה, פסקה 5 (10.1.2018)).

 

6.            בנוסף על האמור, אציין למעלה מן הצורך, כי המבקשים לא הצביעו על מקור הסמכות להגשת הבקשה. החלטה זו מושתתת כאמור על אמות המידה הרגילות לעניין מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ברם, אעיר ולוּ למען הסדר הטוב, כי עיון בחוק מגלה, על פני הדברים, כי האפשרות להגשת בקשת רשות ערעור במקרה שבו ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור אינה מובנת מאליה. וארחיב.

 

7.            בענייננו, החלטת בית משפט השלום הינה "החלטה אחרת" על פי המבחנים הרגילים המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" (וראו: בש"א 7064/18 אביר נ' אגיב, פסקה 6 (19.11.2018)). מושא הבקשה גם אינו נכנס לגדרם של אחד העניינים המפורטים באחד מסעיפי המשנה של סעיף 349(א) לחוק המפרטים רשימת עניינים הנחשבים כפסק דין לעניין זכות הערעור הנתונה למעוניין להשיג עליהם. על "החלטה אחרת" של בית משפט השלום שניתנה לפי החוק ניתן להגיש ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי. כך, על פי סעיף 349(ב) לחוק הקובע כך:

 

"החלטה אחרת של בית משפט מחוזי שניתנה לפי חוק זה ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט העליון שנשיא בית המשפט העליון קבע לכך; החלטה אחרת של בית משפט שלום שניתנה לפי חוק זה ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי שנשיא בית המשפט המחוזי קבע לכך."

 

           היינו, על "החלטה אחרת" של בית משפט שלום ועל "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי, ניתן להגיש ערעור ברשות לערכאת הערעור הרלוונטית. בנוסף, סעיף 349(א) לחוק קובע כי ניתן להגיש ערעור בזכות לבית לבית המשפט העליון על "פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה שניתן לפי חוק זה" (ההדגשה אינה במקור – ד.מ.). נותרת אפוא השאלה, האם ניתן להגיש ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי שניתן לפי החוק, כערכאה שניה? האם יש לפרש את הוראות החוק השותקות באשר לאפשרות הגשת ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בערכאה שניה כשוללות אפשרות זו, אם לאו?

 

8.            ככלל, כל אימת שלא קיימת הוראה מפורשת בחוק או אינדיקציה ברורה לכך שלא קיימת אפשרות להגיש ערעור ברשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן בערעור על החלטת בית משפט השלום, יש להסתמך על העיקרון הכללי הקבוע בחוק בתי המשפט (רע"א 7855/17 מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נ' קיבוץ בית אלפא, פסקה 21 (6.8.2019)). העיקרון הכללי החל בעניין זה קבוע בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) הקובע כי: "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית משפט העליון, אם ניתנה רשות לכך...". היינו, על פי חוק בתי המשפט, גם על פסק דין של בית המשפט המחוזי שניתן בערעור על פי החוק, ניתן לערער ברשות לפי בית המשפט העליון. ברם, יש רגליים לסברה כי בענייננו קיימת אינדיקציה לכוונת המחוקק להוציא את המקרה שבו ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי כערכאה שניה, מגדר המקרים שבהם ניתן יהיה לערער ברשות.

 

9.            כך למשל, האופן שבו הסדיר המחוקק את דרך ההשגה על פסק דין שניתן "בערכאה ראשונה", מדגיש את היעדר ההתייחסות למקרה שבו ניתן פסק דין "בערכאה שנייה". לא למותר לציין כי המילים "בערכאה ראשונה" לא הופיעו בהצעת החוק (ה"ח הממשלה, 1027) (להלן: הצעת החוק), ונוספו רק במהלך הדיונים בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, אם כי לא הובהרה במסגרת הדיונים משמעותה של תוספת זו. ועוד, עיון בדברי ההסבר להצעת החוק כמו גם בפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בפני ועדת החוקה חוק וחוקה של הכנסת (מיום 2.10.2017) מגלה כי המחוקק ביקש להשוות את ההסדרים הנוגעים להליכי ערעור באשר להבחנה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק דין", להסדרים הנהוגים בדין האזרחי. ברם, הן במסגרת הצעת החוק והן במסגרת הדיונים בוועדה לא נידונה הסוגיה שעניינה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בפרט לא נידונה סוגיית אופן ההשגה על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, כערכאה שניה.  

10.         זאת ועוד. החוק ערך שינוי מבני בנוגע לגורם המוסמך לדון בהליכי חדלות פירעון של יחידים ושל תאגידים. בעוד שהחוק הותיר את בית המשפט המחוזי כבית המשפט המוסמך לדון כערכאה הדיונית בהליכי חדלות פירעון של תאגיד, נקבע כי בית המשפט המוסמך לדון בהליכי חדלות פירעון של יחיד הוא בית משפט השלום (ראו למשל, הגדרת "בית משפט" בסעיף 4 לחוק וסעיף 353 לחוק). הליכי חדלות פירעון של יחיד בעל חובות בהיקף נמוך, ולבקשת יחיד, אף מתנהלים על פי החוק לפני רשם ההוצאה לפועל. כמו כן, ל"ממונה" מכוח החוק מוקנות סמכויות רחבות לקבל החלטות מהותיות בהליך חדלות הפירעון של יחיד. לא למותר לציין כי על פי החוק, על החלטה אחרת של רשם ההוצאה לפועל ניתן להגיש ערעור ברשות לבית משפט השלום, ועל החלטה סופית של רשם ההוצאה לפועל ניתנת זכות ערעור לבית משפט השלום (סעיף 351 לחוק); הוא הדין גם באשר להחלטות "הממונה" מכוח החוק (סעיף 350 לחוק). כאמור לעיל, על החלטה אחרת של בית משפט השלום ניתן לערער ברשות לבית המשפט המחוזי; ועל פסק דין של בית המשפט השלום ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. פועל יוצא מכך שאם ניתן על ידי בית המשפט המחוזי פסק דין כערכאה שלישית, רשות הערעור בה עסקינן, לבית המשפט העליון, יכולה להגיע אף לכדי "גלגול רביעי", דבר שיש לתת עליו את הדעת.

 

11.         מדובר אפוא בשני מסלולים נפרדים – האחד נידון בבית משפט השלום (והוא כולל גם השגה על החלטות הממונה ורשם ההוצאה לפועל) והשני נידון בבית המשפט המחוזי. המחוקק הבהיר כי "החלטה אחרת", בכל אחד מהמסלולים, ניתנת לערעור ברשות. כמו כן, הבהיר המחוקק כי פסק דין הניתן בכל אחד מהמסלולים – בבית משפט השלום, או בבית המשפט המחוזי ב"ערכאה ראשונה", נתון לערעור בזכות. על כן, יש בסיס מוצק לסברה כי לא חפץ המחוקק להעניק רשות ערעור נוספת, למסלול אחד מתוך השניים (בוודאי לא למסלול אשר מלכתחילה נדונו בו הליכים בעלי היקף מצומצם יותר).

 

           אולם כאמור, שעה שהסוגיה לא התעוררה בענייננו באופן ישיר, כאשר "הממונה" מכוח החוק והיועץ המשפטי לממשלה לא נדרשו להביע את עמדתם בשאלה, אסתפק בהעלאת הדברים כאמור.

 

           הבקשה למתן רשות ערעור נדחית ואיתה הבקשה לסעד זמני. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏ד' בחשון התשפ"א (‏22.10.2020).

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך
4
בש"א 8186/20
פסק-דין
02/12/2020
טען מסמכים נוספים