בני וקנין נ. משה מואיז רביבו (מוריס) | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

בני וקנין נ. משה מואיז רביבו (מוריס)

רע"א 6484/19
תאריך: 02/12/2019

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  6484/19

 

לפני:  

כבוד השופטת י' וילנר

 

המבקש:

בני וקנין

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. משה מואיז רביבו (מוריס)

 

2. LA SCI MAZAL IMMOBILLIER

 

3. יוסף רביבו

 

4. סילבי חזיז רביבו

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.7.2019 בת"א 12300-12-16, שניתנה על ידי כב' השופט י' פ' אקסלרד

 

בשם המבקש:                        עו"ד חיים כהן

 

החלטה

 

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' פ' אקסלרד) בת"א 12300-12-16 מיום 18.7.2019, בגדרה דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש לקבוע כי מסירת כתבי בי-דין אשר בוצעה לעורך דינם של המשיבים 4-2 (להלן יחד: הנתבעים הנוספים), מהווה המצאה כדין.

 

רקע והליכים קודמים

 

2.          ביום 6.12.2016 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים, במסגרתה עתר לאכיפת התחייבויותיו של המשיב הפורמלי 1 (להלן: האב) במסגרת הסכם שנחתם עמו ובכלל זה השלמת הליך העברת בעלות והחזקה בדירה המצויה בצרפת. כמו כן עתר המבקש לתשלום פיצויים והוצאות בסך של כ-360,000 ש"ח. המשיבה 2, אשר צורפה כנתבעת לכתב התביעה, היא חברה זרה הרשומה בצרפת שבאמצעותה התחייב האב כלפי המבקש במסגרת ההסכם האמור (להלן: החברה הזרה). המשיבים 3 ו-4 הם ילדי האב, אשר צורפו אף הם כנתבעים, בטענה לשיתוף פעולה עם אביהם בביצוע ההפרות והעוולות הנטענות.

 

           בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה להיתר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה, וזאת משהמשיבים כולם מתגוררים בצרפת, לרבות החברה הזרה הרשומה במדינה זו. בהחלטה מיום 12.12.2016 (כב' השופטת ר' ברקאי) התיר בית המשפט המחוזי למבקש לבצע המצאה כאמור אל מחוץ לתחום המדינה, על-פי כתובותיהם של המשיבים, תוך שקבע כי "ככל שהנתבעים [המשיבים, י.ו.] אינם קוראים השפה העברית יש לבצע תרגום נוטריוני של כתבי בי דין ולהמציאם בהתאם להוראות התקנות" (להלן: היתר ההמצאה).

 

3.        משלא הוגש כתב הגנה מטעם המשיבים, אף בחלוף מועדי הארכות שניתנו להם, ניתן ביום 14.9.2017 פסק דין בהיעדר הגנה אשר, בין היתר, חייב את המשיבים, יחד ולחוד, בתשלומים שונים לטובת המבקש (להלן: פסק הדין).

 

4.        ביום 23.10.2018 הגישו הנתבעים הנוספים – באמצעות עו"ד מיכאל צלר – בקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן נגדם (להלן: הבקשה לביטול פסק דין), במסגרתה טענו, בעיקרו של דבר, לפגמים בהמצאת כתב התביעה לידיהם, וכן כפרו בסמכותו של בית המשפט בישראל לדון בעילות התביעה נגדם. בהמשך לכך, בהחלטה מיום 23.6.2019 (כב' השופט י' פ' אקסלרד) הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק הדין נגד הנתבעים הנוספים, בקבעו, בין היתר, כי המצאת כתב התביעה בוצעה שלא כדין וכן בהיעדר תרגום נוטריוני לשפה הצרפתית כנדרש על-פי היתר ההמצאה. בשולי החלטתו, התייחס בית המשפט המחוזי אף לטענת הנתבעים הנוספים ביחס לפורום הנאות לדון בתביעה, וציין כי מקומו של הדיון בטענה זו הוא במסגרת הגשת בקשה מתאימה מצדם, לאחר שתבוצע להם מסירה כדין של כתב התביעה.

 

5.        בעקבות ההחלטה האמורה, ביום 8.7.2019 ביצע בא כוחו של המבקש מסירה של כתב התביעה לכתובתו של עו"ד צלר, וזאת בצירוף מכתב בגדרו צוין כי הוא רואה בכך המצאה כדין לנתבעים הנוספים. ביום 9.7.2019 התקבל בתגובה מכתבו של עו"ד צלר, בו הודיע כי הוא דוחה את ניסיונו של בא כוח המבקש להמציא באמצעותו את כתב התביעה לנתבעים הנוספים, וזאת מאחר שייפוי הכוח שניתן לו לצורך ייצוגם במסגרת הבקשה לביטול פסק דין מגביל את סמכותו לקבל המצאות עבורם. עוד הובהר כי ככל שהמבקש חפץ בהמשך ניהול ההליכים נגד הנתבעים הנוספים, עליו לפעול בהתאם להיתר ההמצאה ולבצע להם המצאה אל מחוץ לתחום.

 

6.        בהמשך לכך, ביום 14.7.2019, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה בגדרה ביקש להורות על שינוי כתובת מסירת כתבי בי-דין לנתבעים הנוספים כך שכתובתו של עו"ד צלר תהווה תחליף המצאה לכתובתם, וכן לקבוע כי מסירת כתב התביעה אשר בוצעה לכתובתו ביום 8.7.2019 מהווה המצאה כדין. בבקשתו טען המבקש כי ייפוי הכוח של עו"ד צלר מסמיכו לבצע כל פעולה הנוגעת לתיק ואינו מוגבל לעניין ספציפי, ובכלל זה, כנטען, סעיף 5 לייפוי הכוח קובע מפורשות כי במסגרת מינויו מוסמך עו"ד צלר לקבל כל מסמך שאותו מורשים הנתבעים הנוספים לקבל על-פי חוק. לטענת המבקש, תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) קובעת כי די בהמצאת כתבי בי-דין לעורך דינו של הנמען כדי להוות המצאה כדין בהתאם לתקנות.

 

           הנתבעים הנוספים טענו בתשובתם כי לאחר שבית המשפט המחוזי הורה על ביטול פסק הדין הוא קבע במפורש כי ככל שהמבקש חפץ להמשיך בהליכים נגדם, עליו לפעול בהתאם להיתר ההמצאה. כמו כן, נטען כי בהתאם לתקנה 503א לתקנות, אשר מסדירה את דרך ההמצאה לנתבע שכפר בסמכות שיפוט, לא ניתן לבצע המצאה לעורך הדין המייצג אותו חלף המצאה כדין אל מחוץ לתחום המדינה. מכל מקום, לטענת הנתבעים הנוספים, סעיף 11 לייפוי הכוח של עו"ד צלר מכיל הגבלה מפורשת אשר מחריגה מגדרי הרשאתו את הסמכות לקבל בשמם המצאות. עוד צוין כי המבקש מודע היטב לכתובתם של הנתבעים הנוספים בצרפת.

 

           בתגובתו לתשובת הנתבעים הנוספים טען המבקש כי התנגדותו של עו"ד צלר לכך שכתובתו תשמש כתחליף המצאה משוללת כל בסיס, ואף נגועה בחוסר תום לב משהיא מהווה ניסיון לסייע לנתבעים הנוספים לחמוק מההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם וכמו גם להכביד על המבקש ולהשית עליו עלויות שלא לצורך. עוד נטען כי היתר ההמצאה ניתן בראשית ההליך, עת הנתבעים הנוספים לא היו מיוצגים, ואולם כעת משהללו מיוצגים על-ידי עו"ד צלר אין כל מניעה להורות כי כתובתו תשמש כתחליף המצאה עבורם. בתוך כך, צוין כי כל המסמכים אשר הוגשו במסגרת הבקשה לביטול פסק דין נמסרו לידי עו"ד צלר, אשר בשום שלב לא טען שאינו מוסמך לקבל המצאות בשם הנתבעים הנוספים ואף לא להיעדר תרגום המסמכים לשפה הצרפתית בהתאם להיתר ההמצאה.

 

7.        ביום 18.7.2019 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו האמורה של המבקש, בקבעו כי סעיף 11 לייפוי הכוח של עו"ד צלר מגביל באופן מפורש וספציפי את סמכותו לשמש כתובת למסירת כתבי בי-דין. לפיכך, נקבע כי לא בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה לנתבעים הנוספים.

 

           על החלטה זו נסובה הבקשה שלפניי.

 

 

 

הבקשה דנן

 

8.        בבקשתו שב המבקש על טענותיו בבית המשפט המחוזי, וטוען, בעיקרו של דבר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי ייפוי הכוח של עו"ד צלר מגביל את סמכותו לקבל עבורם כתבי בי-דין. זאת, לטענתו, מאחר שייפוי הכוח מכיל סעיפים המסמיכים את עו"ד צלר לפעול באופן רחב בשמם של הנתבעים הנוספים בכל ההליכים הנוגעים לתביעה המתנהלת נגדם, ולא רק במסגרת הבקשה לביטול פסק דין אשר הוגשה מטעמם. בכלל זה, הפנה המבקש, בין היתר, אף להערה המופיעה בסיפא של ייפוי הכוח, לפיה הסמכויות המסורות לעו"ד צלר במסגרתו יתפרשו באופן הרחב ביותר. עוד טוען המבקש לידיעה בפועל של הנתבעים הנוספים – לאור בקשתם לביטול פסק הדין – על אודות תוכנה של התביעה המתנהלת נגדם, באופן שגובר על כלל ההמצאה. כמו כן, לטענת המבקש, תקנה 477 לתקנות אינה מכילה כל דרישה לכך שעורך הדין יוסמך על-ידי לקוחו לקבל כתבי בי-דין עבורו. בתוך כך, נסמך המבקש על קביעת בית משפט זה בע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309 (1984), לפיה די בכך שעורך הדין פועל כבא כוחו של הנמען כדי שניתן יהיה להסתפק בהמצאה לכתובתו. נוכח האמור, טוען המבקש כי משעו"ד צלר פועל כמייצגם של הנתבעים הנוספים, חלה הוראת התקנה האמורה, ודי בהמצאה לכתובתו.

 

דיון והכרעה

 

9.        לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה, כמבואר להלן.

 

10.      נקודת המוצא לענייננו מצויה בתקנה 477 לתקנות, הקובעת כי:

 

"ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה – דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת" (ההדגשה הוספה, י.ו.).

 

           הנה כי כן, אם מינה נתבע עורך דין לייצגו, די בהמצאה לעורך דינו על-מנת לקיים המצאה כדין על-פי דרישות התקנות. ואולם, הפסיקה הכירה באפשרותו של נתבע מחוץ למדינה להגביל את ייפוי הכוח של עורך דינו בישראל כך שהלה לא יהיה מוסמך לקבל עבורו כתבי בי-דין. הטעם לכך, כפי שהוסבר בפסיקה, נעוץ בדיני השליחות, אשר מכוחם פועל עורך דין המייצג את שולחו, ולפיהם יש לפרש את היקף שליחותו של עורך הדין על-פי לשון מסמך הרשאתו ואומד דעתו של הלקוח-שולחו, תוך העדפת האינטרס שלו על-פני עניינם של צדדים שלישיים (ראו: סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965; ע"א 694/86 אוסטפלד נ' בהירי, פ"ד מא(1) 780, 783-782 (1987) (להלן: עניין אוסטפלד); כן, השוו: ע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 80, 83 (1981)). משכך, נפסק כי כאשר קיימת הוראה ספציפית ומפורשת בייפוי הכוח אשר מגבילה כאמור את הרשאתו של עורך הדין בדבר קבלת המצאות, הרי שאין די במסירת כתבי בי-דין לעורך הדין כדי להוות המצאה כדין עבור לקוחו (ראו: עניין אוסטפלד, בעמודים 784-783; בש"א 33/87 אוסטפלד נ' בהירי, פ"ד מד(3) 221, 222 (1987); רע"א 1056/10 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ נ' אליעד, פסקה 9 (20.7.2010); ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 396 (מהדורה שתים-עשרה, 2015)).

 

11.      שאלת קיומה של הגבלה כאמור בהרשאתו של עורך הדין היא שאלה שבעובדה אשר טעונה הוכחה (ראו והשוו: ע"א 842/00 "רסקו" חברה להתישבות חקלאית ועירונית בע"מ נ' צויקל, פסקה 6 (2.7.2000); רע"א 5448/14 חב' אלגיר טכנולוגיות (2003) בע"מ נ' לדרמן, פסקה 7 (5.10.2014)). במקרה דנן, קבע בית המשפט המחוזי כי סעיף 11 לייפוי הכוח שניתן לעו"ד צלר מגביל באופן מפורש את הרשאתו לקבל מסמכים עבור הנתבעים הנוספים. עיון בייפוי הכוח מלמד כי לא נפל כל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי. סעיף 11 לייפוי הכוח קובע כדלקמן: "ייפוי כוח זה אינו כולל את הזכות לקבל בשמי כל דואר רשום או דואר אחר או חבילה, וכן לחתום על קבלות בקשר לכך" (ההדגשה במקור). נראה, אפוא, כי אין כל דרך אחרת להבין את האמור בסעיף זה, אלא כאי-מתן הרשאה לעו"ד צלר לקבל המצאות בשם החותמים. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

 

           עוד יש להעיר בהקשר זה כי עניין יוחימק עליו נסמך המבקש, אינו דומה לענייננו שכן פסק הדין האמור לא עסק בייפוי כוח אשר הכיל הגבלה מפורשת על סמכותו של עורך הדין לקבלת המצאות עבור לקוחו, כבענייננו (ראו גם: עניין אוסטפלד, בעמוד 784).

 

           אשר על כן, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות ענייננו אין אנו באים בגדרי הוראת תקנה 477 לתקנות לעניין האפשרות להמצאה באמצעות עורך דין.

 

12.      לכך יש להוסיף, ובבחינת למעלה מן הצורך, כי משמדובר בנתבעים מחוץ לתחום שיפוט אשר בכלל בקשתם לביטול פסק דין אף ביקשו לכפור בסמכותו של בית המשפט לדון בתביעה שהוגשה נגדם וכן מינו עורך דין לייצגם בישראל במסגרת כך, הרי שנדמה כי חלה תקנה 503א לתקנות, המורה כדלהלן:

 

"כפר הנתבע בסמכותו הבין-לאומית של בית המשפט או ביקש לבטל המצאה שנעשתה על פי סימן זה או מינה עורך דין בישראל לשם כך, לא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לנתבע במסירה אישית, אם הגיע לישראל והוא שוהה בה לצורך התובענה, ולא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לעורך הדין המייצג אותו, ולא יראו בכל פעולה שלו או של עורך דינו ויתור על הכפירה בסמכותו הבין-לאומית של בית המשפט, זאת עד למתן החלטה בטענות הנתבע בעניין זה" (ההדגשה הוספה, י.ו.).

 

           תקנה זו, אשר הותקנה בשנת 2013, נועדה – על-פי דברי ההסבר שהובאו בצדה – לאפשר לנתבע מחוץ לתחום שיפוט "להתגונן כראוי ללא מורא, כך שלא ניתן יהיה לבצע את ההמצאה לנתבע במסירה אישית, אם הגיע לישראל והוא שוהה בה לצורך התובענה, וכן שלא ניתן יהיה לבצע את ההמצאה לעורך הדין המייצג אותו. זאת, כדי למנוע מצב שבו הנתבע יחשוש להגיע לארץ לשם הייצוג, ולו רק בשל העובדה כי ניתן יהיה לבצע להם את ההמצאה במסירה אישית" (ראו: דברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), התשע"ג-2013; ההדגשה הוספה, י.ו.; ראו גם: משה קשת על דיני הסמכות של בתי המשפט בעניינים אזרחיים 215-213 (2015)). במובן זה, אין המדובר בהוראה דיונית גרידא לעניין דרך ההמצאה, כי אם בדרישה מהותית הנוגעת לזכות ההתגוננות של נתבע מחוץ לתחום שיפוט.

 

13.      לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה כתובתו של עו"ד צלר אינה יכולה לשמש כתחליף המצאה לנתבעים הנוספים כך שמסירת כתב התביעה שבוצעה לכתובת זו אינה מהווה מסירה כדין.

 

14.      סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

          

           משלא נתבקשה תשובה, ומטעם זה בלבד, לא ייעשה צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏ד' בכסלו התש"ף (‏2.12.2019).

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

_________________________

הסרת המסמך
3
רע"א 476/21
החלטה
22/01/2021
טען מסמכים נוספים