ביג-גיבורי ישראל בע"מ נ. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

ביג-גיבורי ישראל בע"מ נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

ע"א 1630/18
תאריך: 19/01/2020

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א 1630/18

 

לפני:  

כבוד הנשיאה א' חיות

 

כבוד השופט מ' מזוז

 

כבוד השופטת ע' ברון

 

המערערת:

ביג-גיבורי ישראל בע"מ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

רשות מקרקעי ישראל

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת נ' גרוסמן) מיום 11.1.2018 בה"פ  25770-04-17

 

תאריך הישיבה:

כ"ה בכסלו התשע"ט      

(3.12.2018)

 

בשם המערערת:

עו"ד עודד נשר; עו"ד רויה בוקריס

 

 

בשם המשיבה:

עו"ד אביעד אמרוסי

 

פסק-דין

השופט מ' מזוז:

 

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת נ' גרוסמן) בה"פ 25770-04-17 מיום 11.1.2018. במרכזו של הערעור עומדת השאלה האם הסכם החכירה שבין הצדדים מתיר שימוש בקרקע שבמחלוקת למטרות מסחר כטענת המערערת, או שמא רק לתעשייה ומלאכה כפי שסבורה המשיבה.

 

רקע עובדתי וההליך בבית המשפט המחוזי

 

2.               המערערת מחזיקה בזכויות חכירה בשטח של כ- 2,250 מ"ר, הידוע כגוש 7961 חלקה 47 (להלן: הנכס או חלקה 47), מכוח כתב העברת זכויות שנחתם בינה לבין המשיבה ביום 25.12.2005 (להלן: כתב ההעברה). לכתב ההעברה קדמו מספר עסקאות קודמות בנכס אותן אסקור בקצרה.

 

3.               בשנת 1964 נחתם הסכם בין המשיבה לבין החברה לפיתוח קריית נורדאו בע"מ (להלן ובהתאמה: הסכם 1964, והחברה לפיתוח), במסגרתו הוקנו לחברה לפיתוח זכויות חכירה בשטח נרחב, בייעודי קרקע שונים, בהם חלקה 47 (אשר כונתה באותה העת גוש 7945 חלקה 5). בהתאם לכך, בהסכם 1964 נקבעו תעריפי דמי החכירה לפי ייעוד השטח, כך שהתעריף עבור שטחי תעשייה ומלאכה עמד על 15 לירות לדונם תעשייה, ואילו התעריף עבור שטחי מסחר עמד 30 לירות לדונם מסחר. התעריפים הוצמדו למדד יוקר המחיה מיום 1.4.1964. מכוח הסכם 1964 החברה לפיתוח חתמה הסכמים עם צדדים שלישיים שונים. לאחר ההתקשרות בין הצדדים השלישיים לבין החברה לפיתוח, הצדדים השלישיים הופנו אל המשיבה לצורך חתימה על חוזה חכירה עמה.

 

4.               בשנת 1973 נכרת הסכם לקבלת חזקה בנכס בין החברה לפיתוח לבין צד שלישי, מר יעקב סננס (להלן: סננס), בגדרו הצדדים הסכימו כי כל עוד לא נחתם חוזה חכירה בין סננס לבין המשיבה, חזקתו של סננס תהא מוגבלת "אך ורק לצרכי בניה של מפעל תעשייה".

 

ביום 7.1.1982 נחתם הסכם חכירה ביחס לנכס בין סננס לבין המשיבה אשר מטרתו, כפי שבאה לידי ביטוי בכותרת ההסכם, היא "הקמת מבני תעשיה ומלאכה". נוסח החוזה האמור הוחלף בחוזה חכירה חדש שנחתם בין סננס לבין המשיבה ביום 2.8.1982 (להלן: חוזה החכירה), תחת סעיף 3 שכותרתו "מטרת החכירה" הובהר כי חוזה החכירה נעשה למטרת -

 

"החזקת בית חרושת/בית מלאכה/בית מסחר בלבד עם מבני עזר, ואסור לחוכר להשתמש בנכסים המוחכרים או בחלק מהם למטרת אחרת מבלי לקבל על כך הסכמה מפורשת..."

 

במהלך השנים נחתמו חוזים נוספים בין צדדים שלישיים ביחס לזכויות החכירה בנכס, ובהתאם הוגשו למשיבה בקשות לצורך העברת זכויות החכירה.

 

5.               במסגרת הסכם מכר מיום 3.7.2005 רכשה המערערת את זכויות החכירה של צדדים שלישיים בנכס (להלן: הסכם המכר). בהמשך לכך, המערערת והמשיבה חתמו על כתב ההעברה בו הועברו למערערת ולצד שלישי נוסף הזכויות וההתחייבויות בנכס לפי הסכם 1964. בכתב ההעברה, תחת תיאור הנכס צוין כי מדובר ב"מבנה תעשייתי" וכן כי תכנית בניין העיר החלה בשטח היא נת/2/368 (לפיה ייעוד השטח הוא לתעשייה).

 

לאורך השנים אכן נעשה בנכס שימוש לתעשייה עד שבשלב כלשהו המערערת החלה להשתמש בו לצורכי מסחר. המשיבה התוודעה לעובדה זו בעקבות ביקור של פקח מטעמה בנכס ביום 7.3.2007. בעקבות כך שלחה המשיבה למערערת מכתב בו צוין כי קיימים בשטח שני מבנים ישנים ששימושם מהווה שינוי ממטרת החוזה שבגינה נחתם כתב ההעברה. לכך השיבה המערערת באומרה כי החברה ששכרה ממנה את הנכס עזבה אותו, וכי הנכס עובר שיפוץ והתאמה לדייר חדש לצורך הפעלתו לתעשיית הטקסטיל.

 

6.               ביום 17.8.2015 רכשה המערערת את זכויות החכירה בחלקה 81, הצמודה לחלקה 47, ובמסגרת הסכם החכירה בינה לבין המשיבה צוין כי מטרת חכירת חלקה 81 היא "להחזקת בית חרושת/בית מלאכה בלבד עם מבני עזר". בהמשך, המערערת הגישה בקשה להיתר בניה לצורך הקמת מבנה לצורכי תעשייה שיבנה על חלקה 47 ועל חלקה 81. לצורך כך המערערת פנתה למשיבה על מנת שזו תאשר את איחודן של שתי החלקות הצמודות.

 

7.               ביום 6.4.2016 הודיעה המשיבה למערערת כי מבדיקת פקח שנעשתה בשטח הנכס עולה כי מתקיימים בו שימושים חורגים למטרות מסחר, בגינם המשיבה דרשה דמי שימוש חורג, לתקופות עבר ועתיד, בסך של כ-3,238,770 ₪. נוכח דרישת התשלום האמורה פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי בתובענה בדרך של המרצת פתיחה בה ביקשה כי יקבע שלפי חוזה החכירה משנת 1982 וההסכמים שבאו בעקבותיו ניתן להשתמש בחלקה 47 גם לצרכי מסחר.

 

8.               בית המשפט המחוזי דחה את המרצת הפתיחה וקבע כי על המערערת לעמוד בתשלום הנדרש ממנה. פסק הדין נשען על שלושה אדנים מרכזיים: ראשית, שרשרת ההסכמים והמסמכים הנוגעים לנכס; שנית, משמעות התקשרותה של המערערת בהסכם רכישת הזכויות בחלקה 81 והפעולות שהתלוו לכך; ושלישית, נוסח חוזה החכירה.

 

א.         שרשרת ההסכמים והמסמכים הנוגעים לנכס - נקבע כי אלו מעידים על כך שהוא מיועד לצורכי תעשייה. נקבע כי לצורך הכרעה במחלוקת יש לבחון את כל שרשרת ההסכמים שקדמה לרכישת זכויות החכירה על ידי המערערת ולא רק את הסכם החכירה. נקבע כי בחינת שרשרת ההסכמים והמסמכים מעלה בבירור שייעודו של הנכס לכל אורך הדרך היה לתעשייה. בית המשפט הבהיר כי רוכש זהיר וסביר מחויב בבדיקת טיב השימוש בקרקע, והדבר נכון ביתר שאת עת מדובר בחברה מסחרית הרוכשת זכויות בשטח של 2,250 מ"ר לצורך עסקי. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי היה מצופה מהמערערת לבדוק את שרשרת ההסכמים הגלויים לעיון לכל ומצויים בתיק הנכס אצל המשיבה. עוד נקבע כי היה מצופה מהמערערת לבדוק את תכנית המתאר הרלבנטית, ממנה עולה כי ייעודה של חלקה 47 הוא לצרכי תעשייה.

 

ב.         רכישת הזכויות בחלקה 81 על ידי המערערת - בית המשפט עמד על כך כי בחוזה הרכישה מוגדר בפירוש כי הנכס מיועד ל"תעשיה ומלאכה", וכי מטרת החוזה הינה "למטרת אחזקת בית חרושת/בית מלאכה בלבד עם מבני עזר וכי אסור לחוכר לעשות במגרש המוחכר שימוש למטרה אחרת". בית המשפט הדגיש כי המערערת ביקשה לאחד את חלקה 81, אשר לגביה אין חולק שהשימוש בה הוא לצורכי תעשייה בלבד, יחד עם חלקה 47, בה היא עושה שימוש כיום והיא מושא ההליך. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה כי אילו סברה המערערת באמת ובתמים שהשימוש בחלקה 47 אפשרי גם לצורכי מסחר, לא הייתה מבקשת לרכוש את חלקה 81 המיועדת לתעשייה בלבד ולאחד את השימוש בה יחד עם חלקה 47. צוין כי המערערת אף הגישה בקשה להיתר בניה על שתי החלקות יחדיו להקמת מבנה שהוגדר על ידה כ"מבנה תעשיה וחניון", אך הבקשה לא אושרה לאחר שבבדיקה קפדנית של הבקשה עלה החשש כי בפועל המבנה מיועד לשימוש מסחרי. בית המשפט ציין כי השימוש המסחרי אותו המערערת ביקשה לעשות בחלקה 81, חרף ייעודה לתעשייה, מלמד על אופי השימוש שנעשה בחלקה 47.

 

           ג.      אשר לנוסח חוזה החכירה מ- 1982 - בית המשפט שלל טענת המערערת לפיה לשון חוזה החכירה מצביעה באופן מובהק על כך שניתן לעשות שימוש בנכס לצורכי מסחר, וכי סעיף 3 לחוזה החכירה מתיר למערערת לבחור כרצונה את אחת מבין שלוש החלופות: "בית חרושת/בית מלאכה/בית מסחר". בית המשפט הטעים כי פרשנותה של המערערת איננה מתיישבת עם העובדה שבחוזה החכירה דובר על מטרה אחת בלבד ולא על שלוש מטרות המשמשות חלופה זו לזו, והמערערת גם מתעלמת מכך שחוזה החכירה מהווה נדבך שהצטרף להסכמים קודמים, דוגמת הסכם 1964, שהתייחסו לשטח גדול אשר אותו היה נדרש לפלח לשלוש המטרות המנויות בסעיף 3 לחוזה החכירה, כאשר הנכס הנדון נכלל בשטח שיועד לתעשייה בלבד. נקבע כי טענות המערערת אינן הולמות את לשון חוזה החכירה, את מערכת החוזים הקודמת, את תכניות בנין העיר והמסמכים הקשורים לאזור ואת השימוש שנעשה בנכס לאורך כל התקופה, לרבות התקופה בה החזיקה המערערת בנכס. צוין כי חוזה הרכישה מכוחו מחזיקה המערערת בזכויות בנכס מכיל הצהרה מטעם הקונה (המערערת) לפיה הוא בדק ביסודיות את הנכס פיזית, תכנונית ומשפטית, את אפשרויות השימוש בו ואת המסמכים המתייחסים אליהן, ובכלל זה את מסמכי הזכויות במינהל מקרקעי ישראל, הרשות המקומית והוועדה לתכנון ולבניה.

 

הערעור ותמצית טענות הצדדים

 

9.               הערעור שלפנינו מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובו המערערת חוזרת על הטענה כי לשון חוזה החכירה ברורה וכי חוזה החכירה מתיר למעשה שלושה שימושים מצטברים. המערערת סבורה כי טענתה מתחזקת לאור הכלל הפרשני אשר בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 בדבר פרשנות חוזה נגד המנסח. המערערת מוסיפה וטוענת כי יש להעניק ללשון חוזה החכירה משקל מיוחד מכיוון שמדובר בהסכם ישן, שהיא לא הייתה צד לו, אשר אומץ במסגרת היחסים שבינה לבין המשיבה. המערערת מעירה כי אמנם תכנית בניין העיר הרלבנטית מייעדת את השטח לשימוש לתעשייה, אולם יש בה חריגים משלימים למסחר.

 

עוד טוענת המערערת כי לפי תחשיב המבוסס על תעריפי הסכם 1964, דמי החכירה שנקבעו על ידי המשיבה מהווים סכום אשר יותר קרוב לתעריף מסחר מאשר לתעריף תעשייה. המערערת כופרת בקביעת בית המשפט לפיה היא ידעה על ייעוד הנכס לתעשייה. יתרה מזו, המערערת טוענת כי המשיבה מעולם לא דרשה ממנה תשלום כלשהו בגין שימוש חורג למרות שבמשך שנים ארוכות המערערת עשתה בנכס שימוש מסחרי. המערערת סבורה כי שתיקת המשיבה בענין זה עולה כדי ויתור על זכותה לתשלום, ואף מקימה כלפיה השתק מלדרוש תשלום כעת נוכח הסתמכות המערערת על שתיקתה. לבסוף, המערערת כופרת בקביעות בית המשפט ביחס למשמעות רכישת חלקה 81. המערערת הסבירה כי הבקשה לאיחוד החלקות נועדה לאפשר את ניצולן המיטבי.

 

10.           מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומדגישה כי המערערת לא הצביעה על כל עילה להתערבות בו. המשיבה מציינת כי לאורך השנים ועד לחכירת הנכס על ידי המערערת, השימוש שנעשה בנכס היה לתעשייה בלבד, וכי המערערת בלבד עשתה בו שימוש מסחרי. כן נטען כי לפי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1 מיום 17.6.1965, אין הרשות רשאית להחכיר שטח לשימוש המנוגד לתכנית בניין העיר שבתוקף, וכי לפי התכנית החלה הנכס מיועד לשימוש לתעשייה. לגישתה נתון זה אף מהווה אינדיקציה לפרשנות הראויה לחוזה החכירה.

 

מעבר לכך, המשיבה שבה ומציינת כי בפתח הסכם המכר עליו המערערת חתומה צוין כי הנכס הוא חלק ממבנה תעשייה, וכי המערערת הצהירה בסעיף 2(ב) להסכם המכר כי היא בדקה ביסודיות את הנכס מבחינה תכנונית ואת מצב הזכויות בו כולל את מסמכי הזכויות במשיבה. כמו כן, המשיבה מפנה לחוות דעת שמאי מקרקעין מיום 31.5.2004, אשר צורפה להסכם המכר והנושאת את הכותרת "אומדן שווי זכויות משפטיות במקרקעין חלק ממבנה תעשייה", וטוענת כי הובהר בה בסעיף 5 כי ייעוד המקרקעין הוא לתעשייה. המשיבה הוסיפה וטענה כי מתשובת המערערת למכתב שנשלח בשל ביקור פקח מטעמה בשנת 2007, עולה כי המערערת הייתה מודעת לכך שהשימוש שהיא עושה בנכס הוא שימוש בניגוד להסכם, שכן המערערת דאגה להבהיר בתשובתה כי השימוש החורג הסתיים.

 

11.           בדיון שנערך לפנינו ביום 3.12.2018 חזרו באי-כוח הצדדים על עיקרי טיעוניהם שבכתב שפורטו לעיל. נציין כי ביחס לטענת המערערת כי היא שילמה בפועל תעריף חכירה אשר קרוב בשיעורו לתעריף מסחר, טענה המשיבה כי מדובר בחישוב מורכב אשר כלל לא הוכח בבית המשפט המחוזי וטענה זו הועלתה רק בסיכומי המערערת ללא כל חוות דעת מקצועית לתמיכה בה.

 

בתום הדיון, הצענו לצדדים קווים כלליים להסדר אפשרי לפתרון המחלוקת מתוך הסכמה. באי-כוח הצדדים הודיעו כי ישנה הסכמה עקרונית להצעתנו, אך ביקשו שהות של 14 ימים לצורך גיבוש סופי של ההסכמות, ונעתרנו לבקשתם. ואולם בסופו של דבר, גם לאחר הארכות מועד רבות שנתבקשו, הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולפיכך נדרשת הכרעתנו.

 

דיון והכרעה

 

12.           לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובסיכומי הצדדים ובחומר הנלווה להם, ולאחר ששמענו טיעון מפורט בעל-פה של באי כוח הצדדים, לא מצאתי כל עילה להתערב בפסק דינו המפורט והמנומק היטב של בית המשפט קמא, ועל כן אציע לחברותיי כי נדחה את הערעור.

 

13.           ערעור המערערת נסב, רובו ככולו, על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבע בית המשפט קמא. הטענות המועלות במסגרת הערעור הועלו כולן בפני בית משפט קמא, והן נדחו בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי, שעיקריו פורטו לעיל (פסקה 8). מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט מעוגנות היטב בממצאים העובדתיים שנקבעו, ואלה מקובלים עלי. המערערת לא השכילה לבסס עילה כלשהיא העשויה להצדיק את התערבותנו בהכרעות אלה של בית המשפט קמא. כידוע, "אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנותם של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הדרגה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 857 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים, פ"ד מד(1) 594, 599 (1990); ע"א 7863/16 גורדו נ' ימין (19.7.2018); ע"א 1394/18 זרובבלי נ' עלומים, פסקה 8 (27.11.2018)).

 

           מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות דנן יש ללמוד את ייעוד החכירה בנכס ממכלול שרשרת ההסכמים והמסמכים הנוגעים לנכס (למעלה משלושים הסכמים ומסמכים), הכוללת בין היתר את הסכם 1964, הסכמי סננס, חוזה החכירה מ- 1982, הסכם המכר וכתב העברת הזכויות מ- 2005 - כמו גם מייעודו התכנוני של הנכס ומהתנהלות הצדדים לאורך השנים בקשר עם הנכס. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לאחר בחינה פרטנית של כל אלה, כי זו מובילה למסקנה ברורה כי ייעודו ההסכמי של הנכס - כמו ייעודו התכנוני - הוא לתעשייה, וכי המערערת הייתה מודעת לכך, מעוגנת היטב בממצאים העובדתיים כאמור והיא מקובלת עלי.

 

14.           אשר על כן, אני סבור כי יש לאמץ את מכלול הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולדחות את הערעור בגדר סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

 

           עם זאת, נוכח הערותינו במהלך הדיון, אני מוצא לנכון להוסיף בקצרה הערות אחדות.

 

15.           אכן, התנהלות המשיבה אשר לא פעלה משך תקופה ממושכת להפסקת השימוש החורג ולגביית התשלום בגין שימוש זה, ראויה לביקורת, ועמדנו על כך במהלך הדיון שנערך לפנינו. המשיבה, רשות מקרקעי ישראל, מופקדת על ניהול מקרקעי ישראל כמשאב לטובת הציבור (סעיף 1א לחוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960), ובמסגרת תפקידה זה מוטל עליה בין היתר לפעול למניעת פלישה למקרקעי ציבור וכן למנוע שימוש בהם באופן המנוגד לדין ולהסכמים עמה. במקרה דנן, המשיבה עמדה על דרישת התשלום רק כאשר המערערת הגישה את בקשתה לאיחוד חלקות 47 ו-81, שנים לא מעטות לאחר שהחל השימוש החורג. חובותיה של רשות שלטונית בהפעלת סמכויותיה כוללת גם את החובה לפעול בשקידה ובמהירות הראויה. "אין לקבל מצב שבו מתרשלת רשות מינהלית במשך שנים ארוכות מלבצע את תפקידה כנאמנת על כספי הציבור ואינה גובה חובות שאותן היא מחויבת לגבות" (ע"א 6552/15 עיריית קריית מוצקין נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 19 (9.9.2019); וראו גם סעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981).

 

ברם, בענייננו אין המערערת יכולה להיוושע מהתנהלות המשיבה. כמצוין לעיל, המשיבה התריעה בפני המערערת עוד בשנת 2007 על השימוש החורג בנכס, וזו לא כפרה בכך אלא טענה ששימוש זה פסק עם עזיבת השוכר את הנכס וכי בכוונתה להתאים את הנכס לדייר חדש לשם הפעלתו לתעשיית הטקסטיל. מכאן שהמערערת ידעה היטב את עמדתה של המשיבה באשר לשימוש המותר בנכס, וממילא אין בהתנהלות המשיבה כדי לבסס אינטרס הסתמכות כלשהו מצד המערערת, או את טענת המניעות שהעלתה. כך גם באשר לטענת הוויתור, אשר נטענה בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי-ראייתי. בנוסף, כפי שקבע בית המשפט קמא, חזקה על המערערת כי ידעה היטב גם כי ייעודו התכנוני של הנכס הוא לתעשייה, וממילא השימוש למסחר אסור על פי דין.

 

16.           אוסיף לענין זה, כי על דרך הכלל אין מקום ואין בסיס - במציאות או בדין - לייחס לרשות מקרקעי ישראל הסכמה מכללא להתיר למחכיר לעשות שימוש במקרקעי ציבור באופן החורג מייעודם התכנוני או ההסכמי, אך בשל העובדה שהרשות לא פעלה מידית או בכלל כנגד אותה החריגה. רשות מקרקעי ישראל מנהלת את כלל מקרקעי הציבור, לרבות מקרקעי קק"ל, הכוללים את מרבית הקרקעות שבשטחה של מדינת ישראל. מקרקעין אלה פזורים בכל רחבי הארץ, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל שימוש חורג בקרקע ציבורית. על כן, בהעדר אינדיקציה קונקרטית אין לייחס לרשות ידיעה על שימוש חורג שנעשה במקרקעין, וכל שכן הסכמה מכללא לשימוש החורג, או ויתור על זכותה לגבות תשלום בגין שימוש כזה. כנזכר לעיל, בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, המשיבה אינה מוסמכת להתיר שימוש בניגוד לייעוד התכנוני, או להתעלם מהייעוד שנקבע בהתקשרות עם החוכר. המשיבה גם אינה רשאית לוותר על תשלום המגיע לה, בוודאי שלא בדרך של מחדל. הכרה בטענת מניעות או הסכמה מכללא בנסיבות כאלה עלולה לעודד פלישה למקרקעי ציבור או שימוש בהם בניגוד לייעודם התכנוני וההסכמי, ובכך ייפגע האינטרס הציבורי במשאב מוגבל, וחוטא ייצא נשכר.

 

סוגיה זו עלתה בהקשר דומה בפסק הדין בע"א 3846/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.7.2015), שם הערתי דברים ברוח דומה, בפירוט רב יותר, ובין היתר   ציינתי שם כדלהלן -

 

"כידוע מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל החזקה או שימוש בקרקע ציבורית ללא רשות. לא פעם הרשות אינה מודעת כלל לפלישה למקרקעין שבניהולה, ובמקרה כזה אין בוודאי מקום לייחס לה הרשאה מכללא. גם מקום שדבר הפלישה מגיע לידיעת הרשות, לעתים היא אינה משכילה לטפל בפלישה באופן יעיל, או בכלל. גם כאן מעצם מחדלה זה של הרשות אין להסיק על קיומה של הסכמה של הרשות להחזקה ולשימוש במקרקעי הציבור. מציאות מורכבת זו היא שעמדה ביסוד חקיקת חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981 המחיל דינים מיוחדים באשר לסילוק פולשים ממקרקעי ציבור.

יתרה מזו, בניגוד לבעל מקרקעין פרטי, שברצונו פועל נגד הפולש למקרקעיו וברצונו הוא מוחל על זכויותיו, כאשר מדובר במקרקעי ציבור קיימת מערכת של דינים של המשפט המינהלי - הדיוני והמהותי - החלה על ניהולם של מקרקעי ציבור והענקת זכויות בהם. ברשות הציבורית אין סמכות לאיש להעניק זכויות במקרקעי ציבור על ידי העלמת עין מפולש או על ידי מחדל בפעולה לפינויו של הפולש. הענקת זכות במקרקעי ציבור נשלטת על ידי שורה של דינים: אלה הקובעים מי הם בעלי הסמכות להחליט על הענקת הזכות, אלה הקובעים את ההליך המתחייב למתן זכות, כגון הצורך במכרז, וכמובן דיני המשפט המינהלי המהותי השולטים על כל החלטה מינהלית, לרבות חובות השוויון, העדר שיקולים זרים, התאמה לאינטרס הציבורי ועוד.

ראוי עוד לציין לענין זה, כי ברשויות ציבוריות קיימת הפרדה בין גורמי הפיקוח, שתפקידם לאתר פולשים ולפעול נגדם, לבין הגורמים בעלי הסמכות להעניק הרשאה לשימוש במקרקעין. על כן לא ניתן לייחס למחדלם של גורמי הפיקוח לאתר פולש או לפעול נגדו, הסכמה של בעלי הסמכות ברשות להעניק הרשאה להחזיק או להשתמש במקרקעיה" (פסקה 4 לפסק דיני שם).

 

17.           נוכח האמור, אציע לחברותיי כי נדחה את הערעור.

  

 

ש ו פ ט

הנשיאה א' חיות:

 

           אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט מ' מזוז לפיה דין הערעור להידחות.

 

           מקובלת עליי עמדת חברי לפיה אין להסיק ממחדלי הרשות ויתור על דמי שימוש ואף לא הסכמה להחזקה ולשימוש במקרקעי ציבור בדרך של פלישה או בניגוד לייעודם ובניגוד להסכמים כתובים, כבענייננו.

 

           עם זאת, אינני שותפה לעמדה הסלחנית כלפי המחדל עצמו. חברי מציין כי מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים וכי קיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב על הנעשה בהם. דברים אלה עלולים להתפרש כהשלמה עם מצבים שאין להשלים עימם, הנגלים לעינינו לא אחת, והחושפים את התרשלותה של הרשות לאורך שנים מלפקח על הנעשה במקרקעי הציבור שעליהם היא מופקדת. המקרה הנדון הוא אך אחד מאותם מקרים (ראו ע"א 6552/15 עיריית קריית מוצקין נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 19 לחוות דעתי (‏9.9.2019); ראו והשוו: עע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן, פסקאות 31-14 (31.5.2016); עע"ם 1324/16 שביט נ' עיריית רמת השרון, פסקה 10 (‏19.6.2019)). מן הראוי על כן כי נשוב ונעמיד את הרשות על חומרתו של המחדל הנמשך מצידה בנדון ועל ההשלכות הכלכליות והציבוריות הכרוכות בכך, על מנת שתיתן דעתה לנושא ברצינות המתבקשת ותעשה לתיקון המצב – ויפה שעה אחת קודם.

 

           נוכח מחדלי הרשות אציע כי לא נזכה אותה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין, אף שטענות המערערת נדחו.

 

  

 

ה נ ש י א ה

 

השופטת ע' ברון:

 

           אף אני מסכימה עם חברי, השופט מ' מזוז, כי דין הערעור להידחות. כך מתוקף סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עם זאת, מאחר שבנסיבות המקרה שני הצדדים "תרמו" לסיטואציה שנוצרה, אני סבורה כחברתי הנשיאה א' חיות כי אין מקום לעשות צו להוצאות.   

 

  

 

ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. הערעור יידחה ללא צו להוצאות.

 

 

           ניתן היום, ‏כ"ב בטבת התש"ף (‏19.1.2020).

 

 

ה נ ש י א ה

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים