אשר אלוז נ. ראש היחידה להנצחת החייל, יעקב גבאי | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

אשר אלוז נ. ראש היחידה להנצחת החייל, יעקב גבאי

בג"ץ 5785/18
תאריך: 04/08/2019

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  5785/18

 

לפני:  

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

העותרים:

1. אשר אלוז

 

2. שמעון אלוז

 

3. ריקי שחף

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. ראש היחידה להנצחת החייל

 

2. רותי אור

                                          

עתירה למתן צו על-תנאי

 

בשם העותרים:

עו"ד מירב שיבק

 

 

 

 

 

בשם המשיב 1:

עו"ד שוש שמואלי; עו"ד הדס ערן

 

 

 

בשם המשיבה 2:

עו"ד ינון סרטל

 

 

 

פסק-דין

 

השופט נ' סולברג:

 

1.        בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, נפצע דוד אור (אלוז) ז"ל (להלן: המנוח), במהלך הפגזה סורית ברמת הגולן. היה זה ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973). בעקבות פציעתו, הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה, נאבק על חייו במשך קרוב לארבעה חודשים, עד אשר נקבע מותו ביום כ"ט בטבת תשל"ד (28.1.1974). המנוח נקבר בבית העלמין הצבאי בנס ציונה, העיר שבה נולד ובה גדל. לימים, נקברו בני משפחתו אף הם בבית העלמין הצבאי, לרבות הוריו שנקברו בחלקת ההורים השכולים. אולם מקום קבורתו טורד את מנוחת קרוביו, מאז ועד היום. עתירה זו הוגשה על-ידי שלושת אחיו של המנוח, ועניינה בהחלטתו של ראש היחידה להנצחת החייל (להלן: המשיב), להעביר את גופתו לקבורה בבית העלמין בקיבוץ כנרת, בהתאם לבקשת אלמנתו של המנוח, גב' רות אור (להלן: אור).

 

רקע

2.        בחודש ינואר 2008, כ-34 שנים לאחר פטירתו של המנוח, פנתה אור למשיב, בבקשה להעביר את גופתו של המנוח לבית העלמין שבקיבוץ כנרת. בבקשתה טענה אור, כי כאשר היה המנוח על ערש דווי, הביע בפניה את רצונו להיקבר בקיבוץ כנרת, מקום מגוריהם האחרון לפני מותו. המשיב בחן את הבקשה, וקיים התייעצות עם הרב הצבאי הראשי דאז, תא"ל אביחי רונצקי, שהגיש חוות דעת, ולפיה מבחינה הלכתית לא ניתן לאשר את הבקשה להעתקת מקום קבורתו של המנוח. הרבצ"ר נימק את מסקנתו בכך שהכלל ההלכתי לפיו 'מצוה לקיים דברי המת', אינו חל במצבים שבהם קיום דברי המת יביא להוצאתו מהמקום שבו קבורים אבותיו. כאמור, הוריו של המנוח נקברו בסמוך אליו, בחלקת ההורים השכולים. כמו כן, הכלל בדבר קיום דברי המת חל רק במצבים שבהם היה 'ציווי מפורש מחיים', ואילו במקרה דנא היה לכל היותר "גילוי דעת" של המנוח. עוד צוין, כי אמנם על-פי ההלכה, רצונה של אור, האלמנה, גובר על רצונם של שאר קרוביו, אולם 'תיעדוף' זה אינו חל מקום שבו המנוח כבר נקבר לצד הוריו. המשיב קיבל את המלצתו של הרבצ"ר, והחליט לדחות את בקשתה של אור, בציינו כי בהגיע יומה, וככל שתובא לקבורה בקיבוץ כנרת, יוכלו ילדיה לשוב ולהגיש מחדש בקשה להעתיק לשם גם את קברו של המנוח.

 

3.        בעקבות החלטה זו, הגישה אור, יחד עם שני ילדיה המשותפים עם המנוח, עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 89/10, להלן: העתירה הראשונה), שבגדרה ביקשו לשנות את ההחלטה, ולהורות על העברת גופתו של המנוח לקבורה בבית העלמין בקיבוץ כנרת. בפסק דין מיום 19.10.2010 עמדה הנשיאה (דאז) ד' ביניש, על כך ש"ראוי ללבן פעם נוספת אם וככל שניתן מה היה רצונו של המנוח", וזאת נוכח הודעת בא-כוחם של אור וילדיה, שלפיה היו בידיהם ראיות נוספות, שטרם הוצגו, המעידות על רצונו של המנוח להיקבר בקיבוץ כנרת. על כן, נמחקה העתירה, והוחלט שהמשיב יבחן את הבקשה מחדש, לאחר שיקיים בירור עובדתי נוסף.

 

4.        במהלך שנת 2017, פנה עידן אור, בנם של המנוח ושל אור, אל המשיב, בבקשה לקיים את פסק הדין בעתירה הראשונה, ולבחון בשנית את הבקשה להעברת גופתו של המנוח. לאחר בקשה זו, ביקש המשיב חוות דעת הלכתית עדכנית מהרבצ"ר הנוכחי, תא"ל הרב איל קרים. ביום 15.8.2017 הגיש הרבצ"ר חוות דעת מטעמו, שונה מחוות דעתו של קודמו, תא"ל הרב אביחי רונצקי, ומסקנתה – שהעתקת הקבר לקבוצת כנרת, אינה כרוכה באיסור הלכתי. בחוות הדעת ציין עוזרו של הרבצ"ר, רס"ן הרב אודי שוורץ, כי הוריו של המנוח קבורים בחלקה נפרדת שאינה סמוכה לחלקה שבה קבור המנוח, ומשכך בית העלמין בנס ציונה אינו נחשב ל'קברי אבות'. לעומת זאת, לגב' אור שמורה חלקת קבר בבית העלמין בקיבוץ כנרת, ועל-פי חלק מפוסקי ההלכה, קבר שעתידים להיקבר בו בני משפחה, בא בגדרו של 'קבר משפחה'. עוד צוין בחוות הדעת, בהסתמך על תשובה מאת הרב משה פינשטיין כי בכל הנוגע לרצונו של המנוח, "אלמנתו של אדם היא הנאמנת להעיד מה היה רצונו בדבר מקום קבורתו. אף בחלוף שנים מספר מן הקבורה ניתן לקבל את עדותה, ולהעתיק את קברו אל המקום שבו חפץ להיקבר".

 

5.        לאחר שהוגשה חוות הדעת מטעם הרבצ"ר, שב המשיב ובחן את בקשתה של אור, עיין במסמכים הרלבנטיים, לרבות מסמכים נוספים שצורפו לתיק לאחר הדיון בעתירה הראשונה, וכל זאת על רקע השינוי בעמדה ההלכתית. על סמך הנתונים שהונחו לפניו, החליט המשיב לשנות מהחלטתו הקודמת, להעתר לבקשה, ולאשר את העתקת קברו של המנוח לבית העלמין בקיבוץ כנרת. מועד העתקת הקבר תואם ליום 15.8.2018. לאחר שקיבל את החלטתו, הודיע על כך המשיב לאֵחיו של המנוח. בעקבות זאת, פנו שלושת האחים (להלן: העותרים) למשיב, בבקשה לעכב את ביצוע ההחלטה עד בירורה המלא של הסוגיה. לדברי המשיב, היה בכוונתו להזמינם ולשמוע את דעתם על החלטתו, אולם בטרם יצא הדבר אל הפועל, הגישו האחים את העתירה שלפנינו.

 

טענות הצדדים והשתלשלות האירועים לאחר הגשת העתירה

6.        העתירה הוגשה ביום 2.8.2018, ובגדרה ביקשו העותרים להוציא צו על תנאי, שיורה למשיב ליתן טעם, מדוע לא תבוטל החלטתו להעביר את גופתו של המנוח לקבורה בבית העלמין בקיבוץ כנרת. בו ביום, בהתאם לבקשת העותרים, ניתן בהחלטתו של השופט מ' מזוז צו ארעי המונע את העברת הגופה עד למתן החלטה אחרת.

 

7.        בעתירתם טענו העותרים לפגמים בסמכותו של המשיב, בהליך שנוהל על-ידו, ובהחלטה שקיבל. אשר לסמכותו של המשיב נטען, כי פעל בחוסר סמכות בשעה שהחליט להעביר את הגופה לבית העלמין בקיבוץ כנרת, שכן סמכותו מוגבלת להעברת גופות לבתי קברות צבאיים בלבד, בהתאם להוראת סעיף 6(א)(2) לחוק בתי קברות צבאיים, התש"י-1950 (להלן: חוק בתי קברות צבאיים או החוק). עוד נטען, כי לפי הוראת סעיף 6(ד) לחוק, העברת גופה מצריכה את הסכמתם של קרובי המנוח, הסכמה שלא ניתנה בעניין דנן. כמו כן טענו העותרים, כי המשיב לא הצביע על 'סיבה מיוחדת' להעברה, כפי שנדרש לפי סעיף 6(ג) לחוק. זאת ועוד טענו העותרים, כי המשיב לא הוכיח שביצע פעולות הנדרשות על-פי החוק: התייעצות עם הרבצ"ר; קבלת חוות דעת מטעם המועצה הציבורית להנצחת החייל; קבלת הסכמת מנהלי השירותים הרפואיים והודעה לשר הבריאות.

 

8.        אשר לסבירות ההחלטה טענו העותרים, כי המשיב פעל בלוח זמנים שאינו סביר, שכן ההחלטה התקבלה ארבעים וארבע שנים לאחר המועד שבו נקבר המנוח, ובשיהוי שלמעלה משמונה וחצי שנים מאז שניתן פסק הדין בעתירה הראשונה. לדבריהם, הם הסתמכו על כך שהמצב הקיים ישמר, נוכח "חוסר מעש מוחלט" של המשיב, מאז שניתן פסק הדין בעתירה הראשונה ועד לפנייתו של עידן אור, בנו של המנוח. העותרים הוסיפו, כי ההליך שניהל המשיב, שהחל כאמור בשיהוי, נגוע "בשורה של מחדלים". כך נטען, כי המשיב קיבל את החלטתו תוך התעלמות משיקולים רלבנטיים, שכן לא שיתף את העותרים ולא שמע מהם את עמדתם. עוד נטען, כי המשיב פגע בזכות הטיעון של העותרים, ולא קיים את חובתו לקיים שימוע, שכן לא הציג לפניהם את הראיות החדשות שהונחו לפניו, ולא נתן להם אפשרות להגיב עליהן. באותו הקשר נטען, כי הימנעותו של המשיב מלהעביר לידיהם של העותרים את המסמכים שעליהם התבסס בהחלטתו, מפרה את זכות העיון שלהם. כמו כן נטען, כי המשיב לא הוכיח שנערכה ההתייעצות הנדרשת עם הרבצ"ר, ולמצער לא הוכח שהיקפה של אותה התייעצות היה מספק. לבסוף טענו העותרים, כי החלטתו של המשיב אינה מנומקת כנדרש, שכן לא צוין על-ידו מהי ה'סיבה המיוחדת' המצדיקה את העברת הגופה.

 

9.        לבד מן האמור עד כה טענו העותרים, כי החלטתו של המשיב שגויה ומנוגדת להלכה בעניין הוצאת מת מקברו. לעניין זה סמכו העותרים את ידיהם על חוות הדעת מאת הרבצ"ר הקודם. לשיטתם, אין מקום לאשר את בקשתה של אור, משתי סיבות עיקריות: האחת, המנוח קבור במקום שבו קבורים אבותיו, ובמצבים שכאלו לא יחול הכלל 'מצוה לקיים דברי המת'; השנייה, כלל זה יחול רק במצבים שבהם היה 'ציווי מפורש מחיים', ואילו בעניינו של המנוח לא הובאו די ראיות המעידות על רצונו המפורש להיקבר בקיבוץ כנרת. העותרים הדגישו, כי המסמכים החדשים שהוגשו בשנת 2017 לא משנים את תמונת המצב הראייתית ביחס לרצונו של המנוח, ואינם מצדיקים את השינוי בעמדתו של המשיב.

 

10.      אור טענה בתגובתה, כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת שיהוי בהגשתה. לגישתה, היה על העותרים לפעול ולהציג את טענותיהם למשיב עובר למועד קבלת ההחלטה, ולא לאחריה. כמו כן טענה אור, כי העותרים נמנעו מלצרף את ילדיהם של אור והמנוח כמשיבים לעתירה, וכי יש בעובדה זו כדי להצדיק את דחייתה של העתירה על הסף. לחלופין טענה אור, כי דינה של העתירה להידחות לגופה, בהעדר עילה להתערב בהחלטת המשיב, אשר "מבקשת לתקן עוול חמור שנגרם למשיבה ולילדיה על ידי העותרים ומשפחתם". אור הטעימה, כי לפי הוראות סעיף 4(א) וסעיף א לתוספת לחוק בתי קברות צבאיים, נתונה לה, כבת-זוגו של המנוח, הזכות לקבוע היכן יקבר המנוח, זכות שאיננה מוגבלת לבתי קברות צבאיים בלבד. לדבריה, במועד קבורתו של המנוח הופעלו עליה לחצים רבים מצד העותרים ובני משפחתם, עד שנאלצה להסכים לקבורתו בנס ציונה, בניגוד לרצונה.

 

11.      אשר לסמכותו של המשיב טענה אור, כי המגבלה בדבר העתקת הקבר לבתי קברות צבאיים בלבד, חלה רק מקום שבו המשיב הוא זה שיוזם את ההעברה, ולא קרובו של הנפטר. עוד נטען, כי הסכמתם של העותרים איננה דרושה על מנת לאשר את העברת הגופה. בתוספת לחוק בתי קברות צבאיים מוגדר המונח 'קרוב', בדרך של מדרג בין מעגלי הקרבה השונים. על-פי הגדרה זו, במצבים שבהם בן או בת הזוג של הנפטר עודם בחיים – נדרשת הסכמה שלהם בלבד. כמו כן טענה אור, כי בניגוד לטענת העותרים, קיימות שתי 'סיבות מיוחדות' מובהקות להעתקת מקום קבורה: העובדה שהסכמתה המקורית לקבורתו של המנוח בנס ציונה התקבלה תחת לחצים כבדים; הוכח רצונו של המנוח להיקבר בקיבוץ כנרת.

 

12.      בהתייחס לטענת השיהוי הגיבה אור, כי אכן חלפו שנים רבות מהמועד שבו נקבר המנוח, עד אשר פנתה למשיב במטרה להעביר את גופתו לקיבוץ כנרת, אולם יסודה של המתנה זו בסיבות מוצדקות. בין היתר ציינה אור, כי החלה לפעול רק לאחר פטירתם של הורי המנוח, מתוך התחשבות ברגשותיהם, כשעוד היו בחיים. אור הוסיפה, כי העותרים לא הצביעו על פגיעה קונקרטית שנגרמה להם כתוצאה מהשיהוי שלגביו הם טוענים. לבד מן האמור, שללה אור את טענתם של העותרים, שלפיה התעלם המשיב משיקולים רלבנטיים. לדידה, המשיב אינו מחויב להתייעץ עם כל קרוביו של המנוח, ולעותרים אין מעמד מיוחד בסוגיה זו.

 

13.      אשר להחלטת המשיב לגופה הדגישה אור, כי הסוגיה המרכזית שהונחה לפתחם של כל הנוגעים בדבר, היא שאלת רצונו של המנוח. מסיבה זו, בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, הנחה בית משפט זה את הצדדים לקיים בירור עובדתי נוסף ביחס לשאלה מה היה רצונו. אור ציינה, כי העותרים לא הציגו אף ראיה המעידה על רצונו של המנוח להיקבר בנס ציונה, וכי שניים מהעותרים הצהירו בעבר, כי הם מודעים לכך שרצונו של המנוח היה להיקבר בקיבוץ כנרת.

 

14.      ביום 14.12.2018 הגיש המשיב תגובה מקדמית מטעמו, ובה ציין, כי "לאחר שנדרש לעניין מושא העתירה, מצא לנכון לשוב ולבחון את עמדתו בעניין". בעקבות הודעה זו, קיים המשיב פגישה עם העותרים. לאחר מכן, התקיימו פגישות עם הרבצ"ר, בנוכחותו של המשיב, הן עם העותרים, הן עם אור ובנה עידן. ביום 1.2.2019 הגיש המשיב הודעה מעדכנת מטעמו, ובמסגרתה המליץ לשקול פנייה להליך גישור, על מנת להימנע מהכרעה מורכבת וכואבת, נוכח רגישותה הרבה של הסוגיה הנדונה. ביום 7.2.2019, לאחר דיון שנערך לפנינו, החלטנו להפנות את הצדדים להליך גישור לפני השופט (בדימוס) צבי טל. חודש-ימים לאחר מכן, ביום 6.3.2019, הודיע השופט טל כי לא עלה בידו להביא את הצדדים לכלל הסכמה.

 

15.      משלא צלח הליך הגישור, נדרש המשיב לקבל החלטה. לשם כך, ביקש חוות דעת עדכנית מהרבצ"ר, שהגיש 'מסמך הבהרה ועדכון', ולפיו בנסיבות העניין, אין איסור הלכתי המונע את העתקת קברו של המנוח לקבוצת כנרת. הרבצ"ר שב על הנימוקים העיקריים שעליהם נסמכה חוות דעתו הקודמת, ועניינם בהגדרת המונח 'קברי אבות', ובקבלת עדותה של אור כאלמנתו של המנוח. לכך הוסיף הרבצ"ר, כי יש ליתן משקל לגילה של אור, כמו גם ל"דרך הייסורים ארוכת השנים שעברה עליה". כמו כן ציין הרבצ"ר, כי יש להתחשב בדבריה של אור, שעוד במועד קבורתו של המנוח, היא הבטיחה לעצמה "שבבוא היום תמצא את האופן להעתיק את קברו של דוד לבית העלמין בקיבוץ כנרת". עוד התייחס הרבצ"ר לטענת העותרים, שלפיה הם נוהגים לפקוד את קברו של המנוח בתדירות גבוהה, והעתקת הקבר לקיבוץ כנרת תגרום לירידה בתדירות הביקורים בקברו. הרבצ"ר ציין, כי עידן, בנם של אור והמנוח, נוהג לפקוד את קבר אביו בנס ציונה, ומתכנן לעשות כן גם אם יועתק הקבר לקיבוץ כנרת. עוד צוין, כי אור ובנה נוהגים לפקוד את בית העלמין בקיבוץ כנרת לפחות פעם בשנה, שכן הוריה של אור קבורים במקום. משכך, לעמדת הרבצ"ר, ניתן יהיה לפקוד את הקבר גם בקיבוץ כנרת, ולשאת שם תפילות לעילוי נשמתו של המנוח, ועל כן "אין מבחינה זו מגבלה על העתקת הקבר ממקומו".

 

16.      עם קבלת עמדתו העדכנית של הרבצ"ר, חזר המשיב, חקר ודרש בחומרים הרלבנטיים, לרבות מסמכים מההליכים הקודמים בעניינו של המנוח. לבסוף, ביום 19.4.2019 הודיע, כי לאחר בחינה נוספת של הדברים, ונוכח התרשמותו הבלתי-אמצעית מטענותיהם של הצדדים בפגישות שערך עמם, החליט לדבוק בהחלטתו הקודמת, ולאשר את העברת גופתו של המנוח לקבורה בקיבוץ כנרת. המשיב עמד תחילה על הרגישות הרבה שמעוררת הסוגיה דנן: "מדובר בסוגיה מורכבת ורגישה, וברור לח"מ כי כל החלטה שתתקבל תהא החלטה קשה וגורלית עבור הצד הנפגע מההחלטה". לאחר מכן, פרט המשיב את עיקרי חוות דעתו של הרבצ"ר, ואת השיקולים ההלכתיים המתוארים בגדרה. כמו כן, ציין המשיב את השיקולים העיקריים שעל סמכם לא אישר את ההעברה בעבר: חוות דעתו של הרבצ"ר משנת 2009; משך הזמן שחלף מאז פטירתו של המנוח; קבורתם של הורי המנוח סמוך לקברו; עמימות ראייתית, ששררה בעת קבלת ההחלטה הקודמת, ביחס לרצונו של המנוח.

 

17.      לבסוף הציג המשיב את השיקולים והנימוקים שבגינם החליט את אשר החליט. המשיב סמך את ידיו על חוות דעתו ההלכתית של הרבצ"ר ועל השיקולים שפורטו במסגרתה, שיקולים אשר היטו את הכף לטובת קבלת בקשתה של אור. המשיב ציין, כי בעת פטירתו של המנוח, החליטה אור על קבורה בקיבוץ כנרת, אך שינתה את החלטתה עוד באותו יום. שינוי שכזה הוא חריג שבחריגים, ולהתרשמותו של המשיב, מעיד על כך שאור היתה במצוקה והופעלו עליה לחצים ביחס למקום הקבורה. כמו כן צוין, כי לאחר שקוימו שימועים ופגישות עם הצדדים, בנוכחות המשיב והרבצ"ר, התחזקה המסקנה שלפיה רצונה המקורי של אור היה להביא את המנוח לקבורה בכנרת. המשיב הוסיף, כי מכלול הנתונים שהובא לפניו מעלה, כי רצונו של המנוח היה להיקבר בכנרת, ומילוי רצונו הוא 'ערך עליון', שניתן לו משקל רב בהחלטה. כחיזוק למסקנתו זו, הזכיר המשיב מסמך מיום 21.7.2008, שבו אישרו שניים מאחיו של המנוח, כי הם מודעים לבקשתו להיקבר בכנרת. חיזוק נוסף מצא המשיב באישור שקיבל מטעם קיבוץ כנרת, לכך שתכניתה של אור להיקבר סמוך לקברו של המנוח, אם יועבר, עודנה בתוקף, וכי שמורה לה חלקת קבר בקיבוץ. המשיב הוסיף, כי ההמתנה של אור, מיום הקבורה ועד למועד שבו פנתה למשיב, נבעה מכך שכיבדה את הוריו של המנוח, ולא רצתה לפעול להעתקת הקבר בעודם בחיים. בסוף דבריו הציע המשיב כמעין פשרה, כי במקום הקבר הנוכחי, יקבע לוח שבו יצוין שהמנוח היה קבור בנס ציונה, והועבר לקבורה בכנרת. כמו כן הציע המשיב, כי ביום האזכרה האישי, וביום הזיכרון לחללי צה"ל, תועמדנה לרשות העותרים הסעות מנס ציונה לבית העלמין בכנרת.

 

18.      ביום 29.5.2019 הגישו העותרים תגובה להודעתו של המשיב על החלטתו העדכנית, והודיעו כי הם עומדים על עתירתם. לדבריהם, ההחלטה חד-צדדית, נוסחהּ ונימוקיה "אינם עולים בקנה אחד עם החובה לשקול את העניין הכה רגיש בנפש חפצה", אלא מבטאים "ניסיון להצדיק בדיעבד התנהלות בלתי סבירה בעליל והחלטה נעדרת סמכות החורגת ממתחם הסבירות". העותרים טענו, כי המשיב לא מילא אחר החובה המוטלת עליו, להתייעץ עם הרבצ"ר, שכן מדובר בחובה פרסונלית, ואילו חוות הדעת שהועברה נחתמה על-ידי עוזרו של הרבצ"ר. לטענתם, הרבצ"ר, איננו בקיא בפרטי המקרה כל צרכו. העותרים מלינים גם על חוות הדעת עצמה, שלטענתם נכתבה מבלי שנבחנו כל העמדות הרלבנטיות, אלא במגמתיות, תוך הסתמכות על דעתם של פוסקים מסוימים, והתעלמות מעמדות סותרות. אשר להודעת המשיב, שבו העותרים על טענתם, שלפיה ניתן להעביר גופה של חלל צה"ל לקבורה רק בבית קברות צבאי אחר. העותרים סבורים, כי ההחלטה החדשה נגועה בשיקולים זרים, מגלמת נרטיב חד-צדדי שהציגה אור, ומבוססת על כשלים עובדתיים וראייתיים. כך למשל, גרסתה של אור ביחס למועד שבו הביע המנוח את רצונו להיקבר בכנרת, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבאותה עת, לגרסת העותרים, לא היה המנוח בהכרה עקב הדרדרות במצבו הרפואי. העותרים חולקים גם על טענתה של אור, שלפיה היתה שרויה תחת לחצים מאיימים ששללו את רצונה החופשי במועד פטירתו. הם דוחים גם את ההסבר של אור לכך שהמתינה שנים ארוכות, ומסבירים כי אביו של המנוח נפטר כבר בשנת 1983, אמו בשנת 2001, ואילו אור פנתה בבקשה להעתקת מקום הקבורה רק בשנת 2008. לדידם, החלטתו של המשיב התקבלה בשיהוי, נוכח השנים שחלפו מאז ההחלטה בעתירה הראשונה, ועד לתחילת העיסוק המחודש בנושא. לגופה של ההחלטה טוענים העותרים, כי מאז החלטתו הראשונה של המשיב, לדחות את בקשתה של אור, לא חלו שינויים מהותיים המצדיקים שינוי בעמדתו. בייחוד אמורים הדברים באשר לבסיס הראייתי בדבר רצונו של המנוח, הסוגיה המרכזית שאותה סימן בית משפט זה, במסגרת העתירה הראשונה.

 

19.      על-פי החלטתנו מיום 14.7.2019, ניתנה לצדדים אפשרות להגשת השלמת טיעון, נוכח ההתפתחויות שתוארו לעיל. אור הגישה השלמת טיעון מטעמה, ובגדרה טענה, כי אין יסוד לטענות העותרים שייחסו למשיב משוא פנים בהכרעתו. לדבריה, המשיב "שקל את כל הנתונים הדרושים להכרעה", ועל סמכם החליט לאמץ את גרסתה-שלה. כמו כן טענה אור, כי העובדה שחוות דעתו של הרבצ"ר נחתמה על-ידי עוזרו של הרבצ"ר, ולא על-ידי הרבצ"ר בעצמו, אינה מעידה על פגם בהליך ההיוועצות שערך המשיב עם הרבצ"ר, שהיה ארוך וממצה. אור שללה גם את יתר טענות העותרים שנטענו בתגובתם מיום 29.5.2019, ובתוך כך התייחסה לטענה בדבר חוסר סבירות בהחלטתו של המשיב, לטענה בדבר חוסר סמכות של המשיב, ולטענת השיהוי.

 

20.      בהשלמת טיעון מטעם המשיב נטען, כי חוות הדעת שהועברה מטעם הרבצ"ר אמנם נחתמה על-ידי רל"ש הרבצ"ר, שהעלה את הדברים על הכתב, אך "נכתבה מטעמו ועל דעתו של הרבצ"ר". עוד התייחס המשיב לטענת העותרים בדבר העדר סמכות לאשר העברת גופה לבית עלמין שאיננו צבאי. לעניין זה צוין, כי ברחבי הארץ "קבורים כמה אלפי חללים בבתי קברות שאינם צבאיים, וקבריהם מתוחזקים באופן שוטף על-ידי משרד הביטחון, אשר רואה בהם קברים צבאיים לכל דבר ועניין". פרקטיקה זו, כך נטען, נועדה לאפשר למשפחות השכולות לקבור את יקיריהם בקרבתן, ללא תלות במיקומם של בתי הקברות הצבאיים בארץ. כמו כן נטען, כי בבסיסו של חוק בתי קברות צבאיים עומדות שתי תכליות עיקריות: כינון בתי הקברות הצבאיים כאתרים לאומיים של מורשת לאומית-צבאית; כיבוד רצון משפחות הנופלים. על מנת לאזן בין שתי תכליות אלו, יש לפרש את סמכותו של המשיב באופן מרחיב.

 

דיון והכרעה

21.      תפילת 'אל מלא רחמים' נפתחת בתחינה 'המצֵא מנוחה נכונה' לנפטר. העתירה שלפנינו התעוררה בעקבות טענתה של הגב' רות אור, כי 'מנוחה נכונה' לבעלה המנוח, החלל דוד אור ז"ל – לא תימצֵא במקום קבורתו הנוכחי, אלא רק במקום שבו ביקש להיקבר, קיבוץ כנרת. סביב בקשתה של אור, להעתיק את קברו של המנוח, ניטשה מחלוקת משפחתית עזה – אחיו של המנוח מזה, אור וילדיה מזה – כל צד מתבצר בעמדתו, משוכנע מהו מקום הקבורה ה'נכון' עבור המנוח. קברו הנוכחי בנס ציונה, או בית העלמין בקיבוץ כנרת, מקום מגוריו האחרון של המנוח, שם התגורר יחד עם אור. כפי שאמרנו בהחלטתנו מיום 7.2.2019: "נושא העתירה רגיש ומעיק, ומוסכם על הכל כי מוטב לחתור לפתרון, שלא על דרך של מתן פסק דין". הצדדים הילכו בדרך ארוכה, שבמהלכה נעשו ניסיונות למצוא פשרה, לרבות במסגרת הליך של גישור שאליו הפנינו את הצדדים, לפני השופט (בדימוס) צבי טל. ניסיונות אלו, למרבה הצער – כשלו. באין פשרה, לא נותרה לנו ברירה אלא להכריע בעתירה, 'יקוב הדין את ההר'.

 

22.      לאחר עיון בכתבי הטענות של הצדדים, על נספחיהם, ושקילת נימוקיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, בהעדר עילה להתערבותנו בהחלטת המשיב. נקודת המוצא לדיוננו היא, כי התערבותו של בג"ץ בהחלטות של צה"ל ובהחלטות של היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון בכגון דא, תֵעשה במשורה (ראו למשל: בג"ץ 6464/17 פלונית נ' ראש המטה הכללי – רא"ל גדי איזנקוט, פסקה 17 (8.2.2018); בג"ץ 8089/16 איתי יעקב אש נ' משרד הביטחון, פסקה 9 (30.11.2016)). אמנם ההחלטה שאותה מבקשים העותרים לתקוף איננה החלטה מקצועית-תכנונית 'סטנדרטית', אולם גם במקרה שכזה, יש לשמור על ריסון במסגרת הביקורת השיפוטית; להתמקד בעילות התערבות מבוררות, מבלי להמיר את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול הדעת שלנו כבית משפט. העותרים טענו טענות בשלושה מישורים: סמכותו של המשיב; תקינות ההליך; אופן הפעלת שיקול הדעת. אדון בשלושת המישורים הללו כסדרם.

 

מישור הסמכות

23.      ענייננו בפרשנותו של סעיף 6 לחוק בתי קברות צבאיים, שבו מעוגנת סמכותו של המשיב, ראש היחידה להנצחת החייל, לצוות על העברת גופה מקבר לקבר אחר. בסעיף נקבעו תנאים להעברת גופה, ופעולות שאותן נדרש המשיב לבצע, בבואו להחליט אם להעביר גופה ממקומה. העותרים מבקשים להיבנות מהוראת סעיף 6(א), שלפיה "רשות מוסמכת רשאית, בהסכמת מנהל השירותים הרפואיים או בא כוחו המוסמך ובהתייעצות עם הרב הצבאי הראשי, לצוות על העברת גופה (1) מקבר צבאי הנמצא מחוץ לבית קברות צבאי לבית קברות צבאי; (2) מבית קברות צבאי אחד למשנהו". לשיטתם, הוראה זו מגבילה את סמכותה של הרשות המוסמכת – המשיב – להורות על העברת גופות, אך ורק לבתי קברות צבאיים. משכך, הרי שלמשיב לא היתה סמכות לאשר את העברת גופתו של המנוח לבית העלמין בכנרת, משום שאיננו בית קברות צבאי. דא עקא, סעיף 6 מכוון למצבים שבהם המשיב הוא אשר יוזם את העברת הקבר, ולא למצבים שבהם ההעברה נתבקשה על-ידי הקרובים של החלל. כך משתמע מלשונו של הסעיף, אשר פונה אל 'רשות מוסמכת'. כך עולה גם בהמשך, נוכח הביטוי "לצוות על העברת גופה" – המרמז על החלטה אקטיבית של המשיב, מיוזמתו הוא. מסקנה זו מתחזקת נוכח הוראת סעיף 6(ד), שלפיה נדרשת הסכמת קרובו של הנפטר, על מנת להעביר את הגופה. במצבים שבהם הקרוב הוא היוזם, המבקש את העתקת הקבר, ממילא ניתנה הסכמתו, ואין נפקות להוראה זו. מעבר לניתוח הלשוני, עיון בפרוטוקולים של הדיונים בכנסת, שנערכו עובר לחקיקת החוק, מעלה כי המחוקק לא נתן את דעתו על סיטואציה כגון זו שלפנינו. בנדון דידן, אין עסקינן ב'ציווי', כי אם באישור בקשה שהגישה אלמנת המנוח, בדיעבד, שנים לאחר שנקבר. משכך, נדרשים אנו להשלים את הפער בחוק על דרך הפרשנות, כדלהלן.

 

24.      מהי, אם כן, הוראתו של סעיף 6 הנ"ל? בדיון שנערך במליאת הכנסת ביום 20.3.1950, שבו הוצגה הצעת חוק בתי קברות צבאיים לקראת קריאה ראשונה, ציין שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, כי "מטרת החוק היא, לרכז במידת האפשר מתוך הנחה, שתתקבל הסכמת ההורים והמשפחות לכך את החללים בבתי-קברות צבאיים כאלה, שאפשר יהיה לטפח אותם, לשמור על כבודם ולפתח אותם לבתי-קברות צבאיים נאים". באותה עת, היו קבורים חללי צה"ל ב-144 מקומות קבורה שונים, ולא עלה בידי היחידה להנצחת החייל, לשמר ולטפח מקומות קבורה כה רבים. זהו מקורה של הוראת סעיף 6(א), שנועדה לאפשר לראש היחידה להנצחת החייל לצוות על העברת גופות לבתי קברות צבאיים, לצרכיה הפנימיים של היחידה – ארגון הקברים, סידורם, וטיפוח בתי הקברות הצבאיים. הוראה זו לא נועדה למצבים שבהם המשפחה ביקשה את העתקת מקום קבורת הגופה משיקולים משלה.

 

25.      לצד זאת, כעולה מדבריו של שר המשפטים רוזן, ניתנה חשיבות עליונה לעמדת קרובי המנוח. חשיבות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בהוראת סעיף 4(א) לחוק, שלפיה "חייל שנפטר יובא לקבורה בבית קברות צבאי, אשר בו בחר קרובו של הנפטר, אלא אם כן בחר קרובו להביאו לקבורה בבית קברות שאינו צבאי". עינינו הרואות, לקרובו של הנפטר ניתנה 'זכות ראשונים' לבחור את מקום קבורתו, אף כאשר עסקינן בהוראה אשר נועדה לצורך ארגונה הפנימי של היחידה. ביטוי נוסף לאותו עיקרון נמצא בהוראת סעיף 6(ד) שהוזכרה לעיל, ולפיה נדרשת הסכמת קרובו של הנפטר על מנת להעביר את גופתו. בתוספת לחוק נקבע מדרג, הקובע מיהו הקרוב שיינתן לו ה'מנדט' להכריע בדבר מקום הקבורה (ובעניינים אחרים המפורטים בחוק ואינם דרושים לעתירה זו). הראשון בסדר העדיפות הוא בן-זוגו של הנפטר, ובענייננו – בת-זוגו של המנוח, גב' אור. ההוראות הללו, שבמסגרתן עוגן מעמדם של קרובי הנפטר, לא נכללו בהצעת החוק המקורית, אולם נוספו נוכח התנגדויות של חברי הכנסת להצעת החוק שהובאה לקריאה ראשונה. כך למשל, ומבלי למצות את הדברים, בדיון במליאת הכנסת שנערך ביום 20.3.1950, אמר חבר הכנסת ישראל בר-יהודה ממפ"ם: "לפי החוק הזה לא קיימים ההורים בכלל! אם אדם ששירת בצבא מת או נפל בקרב לפי החוק הזה גופתו מולאמת על-ידי באי-כוח המדינה. ההורים לא הוזכרו בשום סעיף של החוק". בדיון שנערך ביום 11.7.1950, שבו הוצגה הצעת החוק לקראת קריאה שנייה ושלישית, ציין חבר הכנסת זלמן אהרונוביץ, יו"ר ועדת חוץ וביטחון דאז, כי הוועדה הכניסה "תיקון החוזר בכמה סעיפים והמקנה זכויות מסויימות לקרובו של החייל שנפטר".

 

26.      מרכזיותו של עיקרון הבחירה והחשיבות של עמדת קרובי המנוח, נלמדים גם מסעיפים 4א, 4ב ו-4ג לחוק, שנוספו בתיקון מספר 1 לחוק, בשנת 1969. בסעיפים אלו נקבע הסדר למצבים שבהם חייל מת בעת לחימה, והובא לקבורה מבלי שניתנה לקרובו הזדמנות לבחור את מקום הקבורה. במצבים שכאלו, תפנה היחידה להנצחת החייל אל קרובו של החלל, שיבחר אם להעביר את קברו, ולאן להעבירו, לרבות בית קברות שאינו צבאי. העניין שלפנינו שונה מן המצבים המתוארים בסעיפים 4א-4ג, שכן לקרובי המנוח ניתנה הזדמנות לבחור את מקום קבורתו, ובעת הפטירה הוחלט להביאו לקבורה בבית הקברות הצבאי בנס ציונה. מכל מקום, המחוקק עיגן את זכותם של קרובי המנוח לבחור את מקום קבורתו, לא רק בהחלטה הראשונית, אלא גם במצבים מסוימים שבהם מדובר בהחלטה להעביר את מקום קבורתו.

 

27.      על רקע ההגיונות שפורטו לעיל, ומשנמצא כי החוק אינו קובע הוראות מפורשות לעניין הייחודי שלפנינו, סבורני כי המשיב לא חרג מסמכותו. קבלת טענתם של העותרים בעניין זה, ושלילת סמכותו של המשיב לדון בבקשות שכאלו, משמען מתן משקל דל מדי לאפשרות הבחירה של קרובי המנוח – עיקרון השזור כחוט השני בהוראות חוק בתי קברות צבאיים. טול לדוגמה מקרה שבו פונים קרוביו של חייל שנפטר, לאחר שנקבר, בבקשה מוסכמת להעבירו לבית קברות שאינו צבאי, שאין עליה עוררין בקרב הקרובים. על-פי טענת העותרים, גם במצב דברים שכזה על המשיב להימנע ממתן הוראה על העתקת הקבר, שכן סמכותו מוגבלת להעברה לבתי קברות צבאיים בלבד. עמדה שכזו לא מאזנת אל-נכון בין התכליות שעומדות בבסיס החוק, ואיננה מוצדקת. מן העבר השני, ברי כי לא בנקל תועבר גופתו של חלל מאתר לאתר. משכך, בהעדר הסדר ספציפי, נכון עשה המשיב כשפעל בהתאם להוראות המעוגנות בסעיף 6. המשיב קיים התייעצות עם הרבצ"ר, כנדרש לפי סעיף 6(א). הוא קיים את הוראת סעיף 6(ג), והצביע על סיבה מיוחדת להעברת הגופה – קיום רצונו של המת, לצד התרשמותו של המשיב, כי נשלל מאלמנתו, גב' אור, רצונה החופשי בעת ההחלטה על מקום הקבורה. אשר להוראת סעיף 6(ד), שעניינה הסכמת קרובי המנוח – במצבים שבהם קרובו של החלל הוא שמבקש את העברת הגופה, הסכמתו של הקרוב מתקבלת מיניה וביה. ודוק: בנסיבות העניין, לא נדרש המשיב לקבל את הסכמתם של העותרים. כאמור, נקבע בחוק מדרג בין קרובי המשפחה, ולפיו נדרשת הסכמתה של בת הזוג (או בן הזוג), ושלה בלבד. עמדותיהם של יתר קרובי המשפחה – ראוי שיישמעו כחלק מקיומו של הליך תקין, ויישקלו במסגרת הפעלת שיקול הדעת – אך קבלתן אינה דרושה על מנת שהמשיב יבסס את סמכותו.

 

מישור ההליך

28.      העותרים טענו, כי ההליך שקיים המשיב בטרם קיבל את החלטתו, נגוע בשיהוי ניכר – הן בראי הזמן שחלף ממועד קבורתו של המנוח ועד לפנייתה של אור בשנת 2008, הן מבחינת התקופה שבין ההחלטה בעתירה הראשונה, בשנת 2010, עד שהחל הבירור המחודש, בשנת 2017. אשר לזמן הרב שחלף ממועד הקבורה ועד למועד הפנייה הראשונה, נחה דעתי מן ההסבר שהציגה אור בתגובתה, שהתקבל גם על-ידי המשיב, נוכח התרשמותו הישירה ממנה. נדרשות תעצומות נפש רבות על מנת לעורר סוגיה כגון זו הניצבת לפנינו, לגעת בנימים ובעצבים המשפחתיים הרגישים והעדינים ביותר. רצונה של אור לכבד את הורי המנוח הריהי סיבה מוצדקת לכך שהמתינה עם פנייתה למשיב. אשר לתקופה שבין ההחלטה בעתירה הראשונה, לבין תחילת הבירור העובדתי המחודש – טענתם של העותרים אינה משוללת היגיון ביסודה; מוטב היה אילו פעל בשלב מוקדם יותר כדי לקיים את הבירור העובדתי הנדרש, אף אם ניתן להבין גם הלך-מחשבה אחר. אלא מאי, העותרים לא הצביעו על נזק שנגרם להם כתוצאה מהזמן שחלף, מעבר לטענה הכללית שלפיה השיהוי "גרם להם להסתמך על המצב הקיים מתוך הנחה שכבר לא יחול בו שינוי". בנסיבות אלו, אין בידינו לקבל את טענתם של העותרים, ולהורות על ביטול ההחלטה מחמת שיהוי.

 

29.      העותרים הלינו על מחדלים ופגמים נוספים בהליך: פגיעה בזכות הטיעון שלהם, שכן המשיב לא קיים שימוע בנוכחותם; פגיעה בזכותם לעיון במסמכים; אי-קיום חובת היוועצות עם הרבצ"ר; אי-עמידה בחובת ההנמקה שמוטלת על המשיב. טענות אלו – דינן להידחות. מבלי צורך לנקוט עמדה בשאלה אם ההליך שקדם להגשת העתירה לקה בפגמים, ככל שהיו פגמים שכאלה – הם תוקנו במסגרת ההליך שהתקיים לאחר הגשת העתירה. דעתם של העותרים נשמעה באופן בלתי-אמצעי על-ידי המשיב, בשימוע שנערך לפניו, ולאחר מכן בפגישה שנערכה עם הרבצ"ר, בנוכחותו של המשיב. חובת התייעצות עם הרבצ"ר קוימה כדין – לפני הגשת העתירה, ופעם נוספת לאחר שהוגשה, כשדרש המשיב מהרבצ"ר לתקף את עמדתו. החלטתו העדכנית של המשיב, מיום 18.4.2019, מפורטת, מעמיקה, וכוללת הסבר על הנימוקים שהנחו אותו במסגרת קבלת ההחלטה.

 

30.      עוד טענו העותרים, כי קיים חשש לכך שחוות הדעת שהוגשה מטעם הרבצ"ר נגועה בשיקולים זרים. לשיטתם, עניינם עורר סוגיות הלכתיות כבדות משקל, אשר קיימות בהן מחלוקות בהלכה, ואילו הרבצ"ר לא הבהיר מדוע בחר להעדיף פוסקים מסוימים על-פני פוסקים אחרים, וזאת בניגוד לחוות דעתו של הרבצ"ר הקודם, משנת 2009. על כך יש להשיב, כי חילוקי דעות ומחלוקות מאפיינים את השיח ההלכתי; 'שבעים פנים לתורה'. כוחה של עמדת הרבצ"ר הקודם היה יפה בשעתה, ונימוקיה עמה, אך אין בה כדי לחייב את הרבצ"ר הנוכחי. על כל פנים, שתי חוות הדעת הונחו לפני המשיב, ונלקחו בחשבון בעת שקיבל את החלטתו; המחלוקת ההלכתית לא נעלמה מעיניו. עוד אציין, כי אמנם ניתן להמלצת הרבצ"ר משקל משמעותי בהחלטת המשיב, אך אין לה תוקף מחייב, ולצדה מנויים שיקולים נוספים שהובילו את המשיב להכרעתו.

 

מישור שיקול הדעת

31.      יתרתן של טענות העותרים, נוגעת לשגיאות מהותיות שלשיטתם נפלו בהחלטה. טענות אלו פורטו לעיל, ועיקרן: ההחלטה מוטה לטובתה של אור, בעוד שגרסתם לא קיבלה משקל מספיק; לא הוכח כי רצונו של המנוח אכן היה להיקבר בקיבוץ כנרת; לא הוכחה גרסתה של אור, שלפיה הופעלו עליה לחצים כבדים בעת פטירתו של המנוח; חוות הדעת שהוגשה מטעם הרבצ"ר שגויה מבחינה הלכתית. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לקבל טענות אלו.

 

32.      הליך קבלת ההחלטה מושא העתירה יצא לדרך בשנת 2017, עם פנייתו של עידן אור – בנה של המנוח ושל אור – למשיב. לאחר הפנייה, פתח המשיב בהליך הבירור: נתבקשה חוות דעת עדכנית מטעם הרבצ"ר; ונאספו מסמכים נוספים שלא הונחו לפני המשיב כשקיבל את החלטתו הראשונה – לרבות עדות לכך שאור רכשה חלקת קבר בקיבוץ כנרת, ומכתב של חבר הקיבוץ, מר משה מטיאס, שהעיד כי ידע על רצונו של המנוח להיקבר בכנרת, ועל "מסע הלחצים" שהופעל על אור. כתוצאה מהליך הבירור, החליט המשיב לשנות מעמדתו המקורית ולאשר את העברת הגופה. לאחר שהוגשה העתירה, ראה המשיב לנכון לשוב ולבדוק את עמדתו. במסגרת זאת, חזר ועיין במסמכים הרלבנטיים; ביקש מהרבצ"ר שיתקף את חוות דעתו; קיים פגישות עם העותרים וכן עם אור וילדיה (המשותפים עם המנוח), עם הרבצ"ר ובלעדיו, על מנת ליתן להם פתחון פה להעלות את טענותיהם, ולהתרשם מהם באופן בלתי-אמצעי. כמו כן, עודד המשיב את הצדדים לפנות להליך גישור, והציע הצעות שנועדו לסייע להם להגיע לעמק השווה, מבלי להיזקק להכרעה שיפוטית. רק לאחר שכלו כל הקיצין, החליט להותיר את החלטתו מיום 8.7.2018 על כנה, ולהתיר את העברת גופתו של המנוח לבית העלמין בקיבוץ כנרת.

 

33.      הנה כי כן, המשיב קיבל את החלטתו לאחר ששקל את הדברים פעם, פעמיים ושלוש, ונקט בזהירות הראויה אשר מתבקשת נוכח רגישותה הרבה של הבקשה שהוגשה לו. ההחלטה שהוציא ביום 18.4.2019 מפורטת ומנומקת כדבעי. במסגרתה, תיאר והסביר המשיב את השיקולים שעמדו בבסיס החלטתו, ומעמדתו עולה, כי לא פסח גם על השיקולים הסותרים, שבגינם לא אישר את העתקת הקבר בעבר. לבסוף גיבש המשיב את מסקנותיו, ביחס לרצונו של המנוח, וביחס למהימנותה של אור והגרסה שהציגה להשתלשלות האירועים. הוא ביסס את מסקנותיו על מכלול הראיות שהוצגו לו, לרבות התרשמותו הישירה מהמעורבים בפרשה, ועל חוות דעתו העדכנית של הרבצ"ר. משאלו הם פני הדברים, לא מצאנו עילה מבוררת המצדיקה להתערב ולשנות מהחלטתו של המשיב, שהפעיל את שיקול דעתו נאמנה.

 

סוף דבר

34.      הסוגיה שהונחה לפנינו רוויה במכאובים, משקעי עבר ופצעים פתוחים, ונוגעת ביחסים משפחתיים מורכבים מאין כמותם. ההכרעה היתה קשה ורצופה בלבטים רבים, מתוך הבנה כי כל תוצאה תהיה קשה וגורלית למי מן הצדדים. אין לנו אלא להביע את תנחומינו לבני המשפחה השכולים, על האובדן שחוו, ועל כך שנפשם אינה מוצאת מרגוע, גם בחלוף שנות דור מאז שאיבדו את היקר להם מכל. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

 

35.      נוכח האמור, אציע לחברַי לדחות את העתירה.

 

           לא נעשה צו להוצאות.

 

 

 

 

       ש ו פ ט

 

השופט י' מינץ:

אני מסכים.

 

 

 

       ש ו פ ט

 

השופט ע' גרוסקופף:

אני מסכים.

 

 

 

       ש ו פ ט

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג.

 

           ניתן היום, ‏ג' באב התשע"ט (‏4.8.2019).

 

 

 

ש ו פ ט

    ש ו פ ט

       ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים