אפי אפרים כהן נ. משרד הביטחון

           אין חולק כי הסעד המרכזי אשר התבקש על ידי העותר – הכרה בדבר זכאותו לתגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] – ניתן לו כחודש ימים לאחר הגשת העתירה וכאשר הנושא היה על שולחנו של קצין התגמולים החל למן שנת 2016. משכך קמה חזקה כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת וכי קיים קשר סיבתי בין הגשתה לבין קבלת הסעד. לא נעלמו מעיניי טענת המשיב לעניין קיומו של סעד חלופי ובאשר לאי-מיצוי הליכים, ואכן השגות על החלטות קצין התגמולים אינן מוגשות לבית משפט זה ומטעם זה ככלל אין מקום לפסוק הוצאות בעתירות דומות. עם זאת, ההסבר שנתן המשיב בכל הנוגע לעיכוב במתן ההחלטה הועלה בענייננו באופן כללי ובלתי מפורט ובנסיבות אלה לא שוכנעתי כי עלה בידי המשיב לשלול את החזקה האמורה. בסופו של דבר יש לזכור כי עסקינן בבקשה שהוגשה לקצין התגמולים עוד בשנת 2016 ואשר הוכרעה כחודש ימים לאחר הגשת העתירה ויום אחד לפני המועד שבו נדרש המשיב להתייחס לבקשה לפטור מאגרה. בנסיבות אלה סבורני כי העותר זכאי לפסיקת הוצאות לטובתו.

ואולם בנסיבות העניין באתי למסקנה כי יש לפסוק הוצאות על הצד הנמוך. זאת, בהתחשב בכך שהעותר טרם שילם את האגרה; בשים לב לשלב הדיוני המקדמי של ההליך (טרם הוגשו כתבי טענות מהותיים וממילא לא התקיים דיון); ולנוכח העובדה שהעותר, אשר אינו מיוצג, לא צירף כל אסמכתא באשר לעלויות הכספיות שבהן נשא לצורך הגשת העתירה דנן.

          לאחר בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, החלטתי לחייב את המשיב לשאת בהוצאות העותר בסך של 1,000 ש"ח.

          ניתנה היום, ‏ז' בכסלו התש"פ (‏5.12.2019).

_________________________