אנואר שרקאוי נ. רשות הפיתוח באמצעות עמידר החברה הלאומית לשי | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

אנואר שרקאוי נ. רשות הפיתוח באמצעות עמידר החברה הלאומית לשי

רע"א 5228/20
תאריך: 30/08/2020

בבית המשפט העליון

 

רע"א  5228/20

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

המבקש:

אנואר שרקאוי

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

רשות הפיתוח באמצעות עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ

 

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן) ברע"א 20543-11-19

מיום 13.7.2020

 

בשם המבקש:

עו"ד משה י' קמר

 

בשם המשיבה:

עו"ד אלירן מגער

 

החלטה

 

1.            המשיבה הגישה ביום 1.11.2006 תביעה לסילוק ידו של המבקש מדירת מגורים בתל אביב אליה פלש כנטען בשנת 2005 (להלן: התביעה ו-הנכס). כנטען בתביעה, המשיבה הייתה בעלים של 67.5% אחוזים מהנכס, והבעלות ביתרת הנכס הייתה של קרובי משפחה של המבקש. ביום 22.2.2007 ניתן נגד המבקש פסק דין בהעדר הגנה אשר הורה לו לפנות את הנכס ולשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בגין השימוש בו (להלן: פסק הדין). בסמוך לאחר פסק הדין פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל ובשלב זה הגיש המבקש בקשה לביטולו (להלן: הבקשה הראשונה). לאחר שנערכו בבית משפט השלום שני דיונים בבקשה, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה (להלן: ההחלטה המוסכמת). בהתאם להחלטה המוסכמת, נקבע כי הבקשה הראשונה תימחק; כי תינתן למבקש ארכה בת 10 חודשים להגיע להסכמה עם המשיבה לרכישת הזכויות בנכס ממנה; כי ההליכים לביצוע פסק הדין יעוכבו למשך 10 חודשים; וכי בהעדר הסכמה יהיה רשאי המבקש להגיש מחדש את "בקשתו לביטול פסה"ד" וייקבע מועד לבירורה לגופה. אין מחלוקת שלאחר 10 חודשים לא הגיעו הצדדים להסכמות ולא הוגשה בקשה כאמור. בשנת 2017 החל המבקש לשלם את חובו הפסוק בהתאם לפסק הדין במסגרת תיק איחוד בהוצאה לפועל. ביני לביני התברר למשיבה כי המקרקעין שבהם מצוי הנכס עברו הליך איחוד וחלוקה לא רצוני וכתוצאה ממנו עברה הבעלות בחלקה שבה מצוי הנכס לידי עיריית תל אביב-יפו (להלן גם: העירייה) וייעודה שונה לייעוד "דרך". בינואר 2019 הגישה עיריית תל אביב-יפו תביעה חדשה נגד המבקש לפינוי הנכס (להלן: תביעת העירייה) והליכי ההוצאה לפועל לפינוי הנכס חודשו בחודש אפריל 2019 (לאחר שהמשיבה כאן המחתה את זכויותיה מכוח פסק הדין לעיריית תל אביב-יפו).

 

2.            ביום 6.8.2019, למעלה מ-11 שנים לאחר הגשת הבקשה הראשונה, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב הליכי הפינוי (להלן: הבקשה השנייה לביטול פסק הדין או הבקשה השנייה). בבקשה זו טען כי בזמן הגשת התביעה המשיבה כלל לא הייתה הבעלים של הנכס (שכן הבעלות עברה לידי העירייה) ולכן יש להורות על ביטולו של פסק הדין ושל הליכי ההוצאה לפועל מכוחו. כן ציין בבקשתו כי לאחר ההחלטה המוסכמת הייתה בין הצדדים הידברות ובמסגרתה הוכיח כי היו לו זכויות בנכס וכי נרשם בתור יורש בעלים בנכס לפי חלקו בירושה. משכך, ומשלא פעלה המשיבה משך למעלה מעשור לביצוע פסק הדין, סבר המבקש כי המשיבה זנחה את ההליך.

 

3.            ביום 22.10.2019 דחה בית משפט השלום (כב' השופט ע' יריב) את הבקשה השנייה לביטול פסק הדין. צוין כי בהתאם להחלטה המוסכמת, לצדדים ניתן פרק זמן לניהול משא ומתן עד ליום 31.10.2009 – לאחר מועד זה היה רשאי המבקש להגיש בקשה לביטול פסק הדין. כמו כן, במועד זה פקע עיכוב הביצוע על פינוי הנכס. הגשת הבקשה עשור לאחר מכן לוקה בשיהוי ניכר שאין לו כל הסבר. אין מקום להניח שכוונת בית המשפט בהחלטה המוסכמת הייתה להותיר למבקש זכות בלתי מוגבלת לחידוש ההליך. בנסיבות אלו, המבקש לא עמד בנטל הכבד להצדיק סטייה מן הכלל בדבר סופיות הדיון ונראה כי הגשת הבקשה בעיתוי הנוכחי נובעת אך מחידוש הליכי הפינוי במסגרת תיק ההוצאה לפועל. לגופם של דברים, אין מקום או אפשרות להידרש היום לטענת המבקש לביטול פסק הדין מחמת אי המצאת כתב התביעה, שכן תצהיר המסירה הוא משנת 2006. יתר על כן, סיכויי הבקשה לביטול פסק הדין קלושים. ראשית מפני שהנזק הראייתי ייזקף לחובת המבקש ולכן לא יהיה מקום להכיר בביטול פסק הדין מחובת הצדק. שנית, גם היום המבקש אינו בעל הנכס ואף לא טוען שכך והנכס רשום על שם עיריית תל אביב-יפו ומצוי בייעוד "דרך". מכאן, שגם אם בית המשפט היה מוצא לנכון לשוב ולדון בתביעה, אין למבקש זכות במקרקעין ומכאן שניהול ההליך יוביל לאותה התוצאה בדיוק, והיא סילוק ידו של המבקש.

 

4.            על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות לערער ולצדה בקשה לעיכוב פינוי הנכס. ביום 28.11.2019 נעתר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן) לבקשה לעיכוב פינוי הנכס. ביום 13.7.2020 ניתן פסק הדין בבקשת הרשות לערער, במסגרתו ציין בית המשפט כי מצא לנכון לדון בה כבערעור, ולדחות את הערעור לגופו. בית המשפט עמד על כך שלא ניתן בשלב זה לבטל את פסק הדין מחמת חובת הצדק – שכן המבקש גרם לנזק ראייתי מובנה באמצעות מחדלו ובכל מקרה אין אפשרות לדון בסוגיית חוקיות ההמצאה בשלב זה. נקבע כי ניתן לכל היותר לבחון האם יש מקום לבטל את פסק הדין מכוח שיקול דעת בית המשפט. ואולם, המבקש לא פעל בהתאם להחלטה המוסכמת וממילא החלטה זו לא נועדה לאפשר הגשת בקשה חדשה ושונה לחלוטין בחלוף כ-11 שנים. אין להתעלם אף מהתנהלותו הדיונית של המבקש, שלא השיב לתגובת המשיבה בבית משפט השלום (למרות שהייתה נתונה לו אפשרות לעשות כן) ולא הגיש לצד הבקשה השנייה גם בקשה להארכת מועד. אכן, יש טעם בחלק מטענות המבקש ביחס להתנהלות המשיבה (ובכלל זאת שלא ביצעה את פסק הדין משך 10 שנים) ועדיין, נותרו שאלות שהמבקש לא נתן להן תשובות ובכללן שאלת השתהותו. הערעור, כך נקבע, לא נועד לבצע "מקצה שיפורים" להליך בבית משפט השלום והיה בכוחו של המבקש להעלות את רוב הטענות – העובדתיות והמשפטיות – שהעלה בבקשת הרשות לערער, כבר בבקשה השנייה לביטול פסק הדין. החלטת בית משפט השלום התקבלה על בסיס התשתית העובדתית והמשפטית שהוצבה לפניו, היא נכונה ולא מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. לבסוף, נקבע כי עיכוב הליכי הפינוי יישאר בתוקפו עד ליום 13.8.2020 על מנת לאפשר למבקש לכלכל את צעדיו.

 

           למען שלמות הדברים יוער כי תביעת העירייה נמחקה ביום 9.1.2020. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט י' נמרודי) ציין כי מאחר וניתן כבר סעד של פינוי בנוגע לנכס, אין מקום לאפשר לעירייה לנהל הליך מקביל.

 

5.            מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה חוזר המבקש, בעיקרם של דברים, על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי. לדבריו, תוצאת ההליכים בעניינו נוגדת את תחושת הצדק ומצדיקה התערבותה של ערכאה זו. כך, מציין המבקש בין היתר כי נוכח ההחלטה המוסכמת, היה רשאי להגיש את הבקשה בשנת 2019 ולחלופין כי הגשתה בשלב זה נעשתה בשל זניחת פסק הדין על ידי המשיבה. כן נטען כי היה על בית משפט השלום לראות בבקשתו כבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. המבקש טוען שאין מקום להורות על פינויו מהנכס, בית המגורים היחיד שלו ושל משפחתו, מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו. לגופם של דברים, במקרה דנן היה על בית המשפט לבטל את פסק הדין הן מאחר שלא הומצא לו, הן מאחר שסיכויי הצלחתו להתגונן אם יבוטל פסק הדין גבוהים. כך נטען בין היתר כי במועד הגשת התביעה לא הייתה המשיבה בעלת הנכס; כי למבקש היו זכויות בנכס; כי היה זכאי כשותף בנכס לחלק מדמי השימוש (ויכול היה לטעון טענת קיזוז); כי השומה שצורפה לכתב התביעה פגומה; כי לא היה מקום להורות על פינוי מבלי שיועמד לרשותו שיכון חלוף או פיצוי; וכי יש להגן על זכות הקניין שלו. נטען כי הערכאות שדנו בעניינו לא בחנו את סיכויי ההצלחה של טענות הגנה אלו (ובכללן הטענות שנוגעות לחיוב הכספי בפסק הדין) וכי החלטותיהן לא מנומקות.

 

6.            התבקשה תשובת המשיבה. המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, יש לדחות את הבקשה מכיוון שהיא לא עומדת באמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". הטענות המועלות במסגרת בקשת הרשות לערער הן בבחינת "מקצה שיפורים" לטענות שהעלה המבקש בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום. המשיבה מדגישה כי המבקש קיבל את יומו בבית המשפט לפני כ-12 שנים, אז ניתנה לו גם האפשרות להגיש בקשה לביטול פסק הדין בתוך 10 חודשים. אין מקום להידרש לטענותיו החדשות של המבקש (העובדתיות והמשפטיות) מן הטעם שאלו לא עלו בבקשה הראשונה ובבקשה השנייה, וממילא חלק מהן מקומן להתברר בהתדיינות נפרדת בין המבקש לבין העירייה. לטענת המשיבה, המבקש מנסה להתחמק מהפינוי, בין היתר בטענה שבהליך דנן לא הייתה המשיבה רשאית לפנותו מכיוון שהבעלות במקרקעין הייתה של העירייה (במועד הגשת התביעה) ואילו בתביעת העירייה טען שלא ניתן לנהל את ההליך מכיוון שקיים פסק דין אחר שהורה על פינוי. כן מפנה המשיבה להליכים משפטיים נוספים שמנוהלים בעניינו של המבקש מהם עולה, לשיטתה, כי הוא "עשה לו לנוהג לתפוס חזקה במקרקעין בכוח הזרוע".

 

7.            לאחר שעיינתי בבקשת ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן מקום שבו הבקשה מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים במחלוקת, או כאשר עלול להיגרם למבקש עיוות דין חמור (רע"א 3293/20 קורן נ' "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 6 (25.5.2020); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). בענייננו, אף המבקש אינו טוען שהמקרה דנן מעורר שאלה משפטית החורגת מעניין הצדדים, אך לשיטתו, יש ליתן רשות לערער מטעמי צדק ומניעת עיוות דין. בכלל זאת, מציין המבקש את זכותו שהתביעה נגדו תתברר לגופה; את זכות הקניין שלו; ואת היעדר ההנמקה המספקת של ההחלטות בעניינו. אין בידי לקבל טענות אלו. ראשית, אף אני סבור, בדומה לבית המשפט המחוזי ולבית משפט השלום כי מחדל המבקש הוא ברף הגבוה. בהתאם להחלטה המוסכמת, הייתה פתוחה לפניו הדרך להגיש בקשה לביטול פסק הדין בחלוף 10 חודשים ממתן ההחלטה – ואין חולק שלא עשה כן. בהקשר זה, קשה לקבל את טענתו של המבקש שלפיה סבר שהמשיבה "זנחה" את זכויותיה מכוח פסק הדין, בעודו משלם לה, החל משנת 2017, את הסכומים שנקבעו בו (גם אם מדובר בסכומים חודשיים "פעוטים", כלשון המבקש). משכך, נראה שלכל המאוחר בשנת 2017 היה בידיו לפעול לביטול פסק הדין. זאת ועוד – בחודש ינואר 2019 הגישה כאמור עיריית תל אביב-יפו תביעה נוספת לפינוי ובחודש אפריל 2019 חודשו הליכי ההוצאה לפועל של פסק הדין. חרף כל האמור, הבקשה השנייה לביטול פסק הדין הוגשה רק בחודש אוגוסט 2019. לשיהוי זה, כאמור, לא ניתן כל הסבר, והוא מקשה על קבלת טענותיו של המבקש לעיוות דין המצדיק מתן רשות לערער (ראו והשוו: רע"א 1838/16 החבובות חנות הצעצועים של בע"מ נ' מדינת ישראל פקיד שומה פתח תקווה, פסקה 15 (9.5.2016); רע"א 6820/14 עיריית קרית שמונה נ' בוזורגי, פסקה ו (5.1.2015)).

 

8.            זאת ועוד, ובניגוד לטענות המבקש, בתי המשפט שדנו בעניינו לא הסתפקו רק בשיהוי הניכר בהגשת הבקשה השנייה, אלא נדרשו לבקשתו בהתאם לעילות הקיימות לביטול פסק דין (רע"א 2582/13 גריפאת נ' רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל – צפון, פסקה 19-17 (2.6.2013); כן ראו באופן כללי: חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 426-423 (מהדורה שלישית, 2012)). כך, קבע בית משפט השלום כי סיכויי הבקשה לביטול פסק דין קלושים: הן בכל הנוגע לביטול פסק הדין "מחובת הצדק", בהתאם לטענתו שכתב התביעה לא הומצא לו; הן בנוגע לביטול פסק הדין במסגרת שיקול דעת בית המשפט. בהקשר זה, בית משפט השלום נתן את דעתו גם לטענות ההגנה של המבקש וקבע כי הן קלושות, מאחר שלמבקש אין היום זכויות כלשהן בנכס. בית המשפט המחוזי לא מצא שיש בטיעונים המובאים בבקשת הרשות לערער כדי לשנות ממסקנת בית משפט השלום, בשים לב גם להתנהלותו הדיונית של המבקש ולטענות שניצבו לפני בית משפט השלום בקבלת ההחלטה בעניינו. בנסיבות שתוארו איני סבור שנמנע מהמבקש יומו בבית המשפט, שכן חרף מחדליו האמורים, עלה בידיו לשטוח טענותיו הן לפני בית המשפט המחוזי, הן לפני בית משפט השלום. בהקשר זה, לא מצאתי שיש בסירובו של בית המשפט המחוזי להידרש לטענות חדשות של המבקש – שלא באו לפני בית משפט השלום (וגם לא עלו בגדרי הבקשה הראשונה) – כדי להצדיק מתן רשות לערער במקרה דנן. לבסוף, לא מצאתי כי בטענותיו שלפיהן דחיית בקשתו תמנע ממנו לטעון טענת קיזוז ולקבל את חלקו בדמי השימוש כדי לשנות ממסקנתי. זאת, מאחר שממילא, כעולה מתשובת המשיבה, את חלקם של יתר בעלי הקרקע בדמי השימוש שגבתה עבור השימוש בנכס נהגה להעביר לידם (סעיף 14 לתשובה) והנחתי היא שככל שהמבקש זכאי לחלק מדמי שימוש אלה, הם יועברו לידיו.  

 

9.            בהינתן השתלשלות העניינים האמורה, ובשים לב לכך שהמבקש היה מיוצג בכל ההליכים שתוארו לעיל, איני סבור שעלה בידיו להראות כי נגרם לו עיוות דין, לא כל שכן כזה המצדיק בירור נוסף לפני ערכאה זו (רע"א 4686/16 סמאדה נ' רשות הפיתוח, פסקה 5 (17.8.2016); רע"א 2937/15 חוסין נ' חג'אזי, פסקה 3 (30.6.2015)).

 

           הבקשה נדחית אפוא. פינוי הנכס יעוכב עד ליום 30.9.2020 על מנת לאפשר למבקש זמן להתארגנות. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח.

 

           ניתנה היום, ‏י' באלול התש"ף (‏30.8.2020).

 

 

 

 

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים