אלעד גבר נ. מדינת ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

אלעד גבר נ. מדינת ישראל

ע"פ 9203/18
תאריך: 14/07/2019

פס"דבבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  9203/18

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

המערער:

אלעד גבר

 

 

נ  ג  ד

 

המשיב:

היועץ המשפטי לממשלה

 

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' מ' לומפ) בתה"ג 62059-12-17 מיום 21.10.2018

 

תאריך הישיבה:

כ"ז בניסן התשע"ט      

(2.5.2019)

 

בשם המערער:

עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד יהל בן-עובד; עו"ד ימימה אברמוביץ'     

 

בשם המשיב:

עו"ד אבי קרוננברג; עו"ד שירן כהן

 

פסק-דין

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' מ' לומפ) שבגדרו הוכרז המערער כבר-הסגרה לארצות הברית לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).

 

תמצית העובדות הצריכות לעניין

 

1.            ביום 13.3.2017 הגישה ממשלת ארצות הברית בקשה להסגיר לידיה את המערער (להלן: בקשת ההסגרה), יליד 1982. על פי בקשת ההסגרה, במהלך השנים 2011-2010 נהג המערער ליצור קשר עם קטינות באמצעות פלטפורמה מקוונת לצורך תיעודן בעת ביצוע מעשים מיניים. המערער הקליט את הקטינות לעתים, ללא ידיעתן, ולעתים תוך הצגת עצמו כנער. בהמשך, פנה המערער אל הקטינות באמצעות רשתות חברתיות, ושידלן לבצע מעשים בעלי אופי מיני בוטה תוך כדי שידור וידאו חי. זאת, לפי הבקשה, על ידי איומים כי התיעוד שברשותו יועבר למכריהן ולהוריהן אם תסרבנה. קטינות רבות נענו לסחיטה שהפעיל המערער, ואחרות סירבו – אז מימש המערער את איומיו. לפי הבקשה, המשיב פנה בדרך זו לכ-150 קטינות בגילים 17-12 שנים, והחזיק ברשותו מספר גדול של תמונות וסרטונים.

 

2.            לפי בקשת ההסגרה, ביום 15.8.2014 הוגש כתב אישום נגד המערער לבית המשפט המחוזי הפדרלי של מדינת קליפורניה על ידי חבר מושבעים גדול (Grand Jury), בגין הפקה של פורנוגרפיית ילדים; כפיה ושידול קטין לביצוע מעשים מיניים; סחיטה; והפצת פורנוגרפיית ילדים. כתב האישום כולל מעשים הנוגעים ל-19 נפגעות. בה בעת, הוצא נגד המערער צו מעצר.

 

3.            בקשת ההסגרה נתמכה בתצהיר התובעת לאנה מורטון-אוונס (Lana Morton-Owens; להלן: תצהיר מורטון-אוונס). התצהיר מפרט את הראיות נגד המערער: עדויות נפגעות, מידע מהפלטפורמות שבהן השתמש המערער, תוכן המכשירים הדיגיטליים שנתפסו, ועוד. ביום 1.11.2017 הורתה שרת המשפטים להביא את המערער לפני בית המשפט המחוזי בירושלים, לצורך קביעה אם הוא בר-הסגרה.

 

           יצוין כי בד בבד עם הגשת העתירה להכריז על המערער כבר הסגרה, הוגשה בקשה למעצרו עד לתום הליכי ההסגרה, וכי בהסכמת הצדדים הוא שהה במעצר בפיקוח אלקטרוני תוך כדי ניהול ההליך.

 

4.            להשלמת התמונה, יצוין כי מספר שנים לפני הגשת בקשת ההסגרה, ביום 2.2.2012, הרשיע בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון) את המערער על יסוד הודאתו בעבירות של פגיעה במזיד בפרטיות הזולת וחדירה לחומר מחשב שלא כדין. על המערער הוטל עונש מאסר של 6 חודשים אשר בוצעו בדרך של עבודות שירות, וכן תשלום פיצויים וקנס (ת"פ (שלום י-ם) 36144-08-11 מדינת ישראל נ' גבר (22.2.2012)). באותו הליך נפגעות העבירה היו ישראליות וחלק מהעבירות בוצעו ישירות מולן ולא באמצעות מחשב. טענת המערער שלפיה יש לתקן את כתב האישום ולהרשיעו גם בעבירות נוספות שבהן הודה נדחתה, וכך גם ערעור שהגיש בנושא (ע"פ (מחוזי י-ם) 44985-02-12 גבר נ' מדינת ישראל (9.5.2012)). כמו כן, נדחתה עתירה שהגיש המערער בעניין זה לבג"ץ (בג"ץ 8501/11 גבר נ' כבוד השופט אלכסנדר רון (15.12.2011) (להלן: בג"ץ גבר)).

 

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

 

5.            ביום 29.11.2018 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' מ' לומפ) כי המערער הוא בר-הסגרה לארצות הברית. תחילה, קבע בית המשפט כי בין ישראל לבין ארצות הברית קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים, כמצוות סעיף 2א(א)(1) לחוק ההסגרה; וכי מתקיימת דרישת "הפליליות הכפולה" בעניין המערער, קרי שהעבירה שבגינה הוא הועמד לדין בארצות-הברית היא עבירה בישראל שדינה מאסר של שנה או יותר. עוד נקבע כי בעניין המערער קיימות ראיות מספיקות להעמדה לדין בישראל – או "אחיזה לאישום" – וכי המערער כלל לא חלק על כך, למעט בנוגע לפרט מס' 53 לכתב האישום – טענה שנקבע שמקומה להתברר בהליך העיקרי.

 

           בית המשפט קבע כי מרכז הכובד של העבירה אינו מצוי בישראל, כי אם בארצות הברית. אומנם, צוין, מקום ביצוע העבירה והחקירה הן בישראל, והמערער הוא אזרח ישראלי; אולם, נקבע כי בעבירות המבוצעות באמצעות המרשתת, קיימת משמעות פחותה למיקומו הפיזי של המחשב שממנו בוצעו העבירות. בית המשפט קבע כי במקרה זה הערך החברתי המוגן הוא של אזרחי ארצות הברית, אשר רשויותיה יזמו את החקירה. כמו כן, בית המשפט ציין כי העובדה שעניינו של המערער כבר נדון בישראל אינה מלמדת שמירב הזיקות בישראל. זאת, שכן הוא הועמד לדין בגין מעשים שכוונו לנפגעות ישראליות, כמפורט לעיל, ובחלקם אף בוצעו ישירות כלפי נפגעות העבירה ולא באמצעות מחשב. נקבע כי אין להתערב בשיקול הדעת של רשויות התביעה, אשר בחרו להעמידו לדין רק על עבירות שבוצעו למול נפגעות ישראליות, ולא על יתר העבירות לכאורה. עוד נקבע כי העובדה שהמערער מודה במיוחס לו, אינה משנה בהקשר זה; וכי המסקנה אינה משתנה גם נוכח חקיקת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק יסוד: הלאום).

 

           אשר לשיהוי בהגשת בקשת ההסגרה, נקבע כי ההסגרה אינה פוגעת בתקנת הציבור. בית המשפט ציין כי יש להחיל את הסייג בצמצום, וכי קיים נטל כבד לצורך הוכחתו, נוכח האינטרסים החשובים המגולמים בדיני ההסגרה. בית המשפט קבע כי השיהוי, שאכן נפל בהגשת הבקשה – כ-6 שנים ממועד חשיפת הראיות נגדו ועד הגשתה – אינו מצדיק את אי הסגרת המערער, שכן אין מדובר בנסיבות "חריגות שבחריגות" של שיהוי כמובנן בהלכה הפסוקה. בית המשפט ציין כי החקירה ארכה זמן רב בשל זיהויין של הנפגעות הרבות וראיונות שנערכו לרבות מהן; בדיקת נפח גדול של חומרים דיגיטליים; ומכשולים ראייתיים נוספים, אשר לא הושפעו רק משיקולי כוח אדם כטענת המערער. בית המשפט ציין כי הערכאה הרלוונטית בארצות הברית תוכל לדון בשאלת השיהוי כחלק מבחינת הטענה בדבר עינוי דין לכאורה.

 

            בית המשפט אף דחה את טענת המערער לאכיפה בררנית בהשוואה לת"פ (מחוזי ת"א) 37053-04-17 מדינת ישראל נ' פלוני (22.11.2018) (להלן: עניין פלוני). נקבע כי בעניין פלוני מדובר היה בעבירות של החזקת חומרי תועבה של קטינים, ואילו בענייננו מיוחסים למערער גם מעשים מגונים, קרי בביצוע אקטיבי. בית המשפט ציין כי בענייננו ישנן נפגעות, אשר ייתכן שיצטרכו להגיע לישראל לצורך מתן עדות אם תדחה בקשת ההסגרה; ואילו בעניין פלוני חומר הראיות כלל מסמכים וקבצי מדיה בלבד.

 

           לבסוף, דחה בית המשפט את הטענה כי תקופת המאסר הצפויה למערער בארצות הברית ממושכת מאוד בהשוואה למצב בישראל, שכן חזקה על מי שעובר עבירה כי יישא בעונש הנהוג במדינה שבאזרחיה הוא פגע, וכי בחינת הענישה הנוהגת תרוקן מתוכן את דיני ההסגרה. בית המשפט ציין כי המערער יוכל לבקש לרצות את עונשו בישראל, בהתאם לסעיף 1א לחוק ההסגרה.

 

           מכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות המערער

 

6.            המערער טוען כי יש להעמידו לדין בישראל, ולא להסגירו לצורך העמדה לדין בארצות הברית. לטענת המערער, מרכז הכובד של העבירות המיוחסות לו מצוי בישראל, שכן העבירות בוצעו בישראל וכאן נאסף חומר החקירה. לטענתו, במהלך העמדתו לדין בשנת 2011, הוא הודה בכלל העבירות שעליהן נחקר, גם אלה שנכללות בכתב האישום האמריקני, וביקש להישפט עליהן בארץ. לטענתו, בקשתו נדחתה שכן החקירה בנוגע ליתר העבירות טרם הושלמה באותה העת. המערער טוען כי נוכח הודאתו, ונוכח התבססות האישומים על חומרים ממחשבו, כלל אין צורך להביא לעדות את נפגעות העבירות. עוד טוען המערער כי על רקע חקיקת חוק יסוד: הלאום, שקבע כעקרון יסוד את הזיקה של יהודים אזרחי ישראל למדינתם, יש להורות על העמדתו לדין בישראל – בהיותו אזרח ישראלי יהודי – שכן במקרה דנא חוק היסוד מלמד שמרכז הכובד הוא בישראל. לטענתו, הליך גירוש – ולו זמני – של אזרח ישראלי, עשוי שלא לעלות בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל. המערער טוען כי בענייננו אין מדובר בסתירה מפורשת בין חוק ההסגרה לבין חוק יסוד: הלאום, וזאת בשונה מהמקרה בע"פ 2490/18 ג'ורנו נ' מדינת ישראל (8.1.2019) (להלן: עניין ג'ורנו).

 

7.            לטענת המערער, כתב האישום האמריקני הוגש בשיהוי ניכר, על אף שהוא מתבסס על חומרים שנאספו כבר בשנת 2011, ומבלי שניתן לכך הסבר שמניח את הדעת. המערער טוען כי אין בסיס לטענה כי נדרש זמן כה ממושך לצורך השלמת החקירה. עוד טוען המערער כי הוא חי בצל סכנת ההסגרה מזה 7 שנים, מה שגובה ממנו ומאמו, משפחתו היחידה, מחירים נפשיים וכלכליים כבדים; וכי הדבר עולה כדי עינוי דין ופוגע בזכותו להליך הוגן. נטען כי לא היה מקום להותיר את הדיון בכך לערכאה האמריקנית. המערער מציין כי מעולם לא נמלט מהדין וכי לקח אחריות על מעשיו, וטוען כי יש לתת משקל לכך בהחלטה על הסגרתו.

 

8.            המערער מעלה מספר טענות נוספות. אשר לעבירת הסחיטה שמיוחסת למערער, הוא מציין כי זו התיישנה בדין האמריקני כבר בשנת 2016, כך שלא מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה ואין להסגירו בגינה עבירה זו. כמו כן, המערער טוען לאכיפה בררנית בהשוואה לעניין פלוני, אשר כאמור לא הוסגר לארצות הברית, חרף זיקות רבות. לטענתו, אין מדובר במקרים שונים. עוד טוען המערער כי לאישום מס' 53 בכתב האישום האמריקני אין אחיזה, שכן הוא מתייחס למועד שבו היה המערער במעצר, ולכן לא היה יכול לבצע את המעשים המיוחסים לו.

 

טענות המשיב

 

9.            המשיב טוען כי אין עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכי יש להותיר את ההכרזה על המערער כבר-הסגרה על כנה. לטענתו, מירב הזיקות של העבירות שביצע המערער לכאורה הן לארצות הברית, שכן שם התרחשה הפגיעה בקורבנות ושם נפתחו ההליכים המשפטיים נגד המערער. נטען כי מרכז הכובד אינו מצוי בישראל, שכן המערער היה יכול לבצע את מעשיו מכל מדינה אחרת, וכי פעולות החקירה בישראל בוצעו בעקבות בקשה לעזרה משפטית שהגישה ארצות הברית. לטענת המשיב, ראוי לאפשר לנפגעות העבירות לקחת חלק בהליך המשפטי בארצן ובשפתן, ולאפשר להן לבחור אם להעיד. לטענתו, לרשויות התביעה שיקול דעת רחב, והן בחרו שלא להעמיד לדין את הנאשם על המעשים שכוונו לקטינות בארצות הברית אלא רק למעשים שבוצעו במישרין בישראל. המשיב מציין כי טענת המערער כי היה מקום לצרף את כתבי האישום נגדו נדחתה זה מכבר. אשר להשלכות חוק יסוד: הלאום, נטען כי כפי שכבר נפסק, אין בו כדי למנוע הסגרה של אזרח ישראלי, בפרט נוכח הסייג הקבוע בסעיף 1א לחוק ההסגרה, המאפשר לאזרח ישראלי שאת בעונש מאסר – אם יוטל כזה – בישראל.

 

10.         בעניין הטענה לשיהוי, טוען המשיב כי לא נפל שיהוי העולה כדי פגיעה בתקנת הציבור, נוכח מורכבות החקירה והקשר המתמשך בין הרשויות בישראל ובארצות הברית. נטען כי כתב האישום הוגש רק בשנת 2014, משום שמדובר היה בהיקף גדול של נפגעות עבירה: כ-150 קטינות הפזורות ברחבי ארצות הברית; וכי הליכי הסגרה אורכים זמן רב, ובמסגרתם אף נדרשו הרשויות לבצע פעולות משלימות לצורך אימות התצהירים שנגבו.

 

11.         אשר ליתר הטענות. בכל הנוגע לטענת האכיפה הבררנית, נטען כי עניין פלוני האמור אינו דומה לענייננו, וכי ניתוח מרכז הכובד בעניין זה היה שונה לחלוטין. בעניין טענת המערער להתיישנות עבירת הסחיטה, טוען המשיב כי יש לבחון התיישנות בראי הדין הישראלי, בהתאם לסעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה, וכי מכיוון שעבירת סחיטה באיומים היא מסוג פשע – היא טרם התיישנה; וממילא פעולות החקירה והגשת כתב האישום עצרו את מירוץ ההתיישנות. לבסוף, בנוגע לאישום מס' 53, נטען כי כתב האישום מציין כי המעשה בוצע בתאריך מסוים "או בסמוך לכך", וכי מדובר בטענת הגנה אשר נכון יהיה לבחנה במסגרת ההליך הפלילי בערכאה המבררת בארצות הברית.

 

בקשה להוספת ראיות

 

12.         המערער הגיש בקשה להוספת ראיות חדשות בערעור – אבחונים נפשיים שעבר לאחר מתן פסק הדין – אשר עשויות לשנות את ההכרעה, לטענתו. נטען כי מחוות הדעת עולה שהמערער הוא בעל אוטיזם בדרגה שנייה (מתוך שלוש) ובעל הפרעות אישיות, מצב המצריך תמיכה תקשורתית והתנהגותית. המערער מציין כי אומנם בבית המשפט המחוזי לא טען כי מצבו מונע הסגרה, אך בית המשפט היה מודע למצב והתחשב בו בהחלטה שלא להורות על מעצרו מאחורי סורג ובריח. לטענת המערער, יש להתחשב במצבו, שכן הוא לא יכול להתנהל עצמאית. כמו כן, לטענתו, ההצדקה שלא להסגיר את הנאשם בעניין פלוני הייתה בשל היותו לוקה באוטיזם, עובדה בעלת נפקות לשאלת האכיפה הבררנית בענייננו.

 

13.         המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה. נטען כי מצבו של המערער היה ידוע עוד מתחילת הליך ההסגרה, ואף הוסכם על יציאתו ממעצר לצורך קבלת חוות דעת רפואיות – אך המערער נמנע מלהגישן תוך כדי ההליך. נטען כי הפסיקה מלמדת כי יש לדחות טענות בדבר מתח שנגרם מאי הוודאות הכרוכה בהליך ההסגרה; וכי יש לזכור שעל אף קשיי התקשורת לכאורה של המערער, הוא פעל בהצלחה לשכנע כ-150 קטינות לבצע מעשים מיניים.

 

14.         לאחר הדיון שקיימנו בערעור ביום 2.5.2019, הגיש המערער בקשה נוספת להגשת ראיות חדשות. המשיב עמד על התנגדותו להגשת הראיות. בהחלטתנו מיום 17.6.2019, הותרנו למערער להגיש את הראיות האמורות, מבלי לנקוט כל עמדה לגוף העניין. ביום 24.6.2019 הגיש המערער את הראיות, הכוללות אבחון של ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי בראשות פרופ' ברוך שפירא מיום 30.4.2019, המציין כי נמצא ליקוי רפואי של אוטיזם – וכן אישור על נכות רפואית משוקללת צמיתה בשיעור של 50% ואישור זכאות לקצבת נכות כללית בסך 3,312 ש"ח בשל אי כושר בגובה 100%. בתגובתו מיום 1.7.2019, טוען המשיב כי המסמכים שהוגשו אינם קובעים דבר בנוגע ליכולת המערער להבין את הליך ההסגרה, וכי ככל שלמצבו הרפואי יש השפעה על אחריותו הפלילית – הוא יוכל להעלות את טענותיו במסגרת ההליך הפלילי בארצות הברית.

 

דיון והכרעה

 

15.         אציין, כבר בשלב זה, כי לאחר עיון בערעור ובטיעוני הצדדים בכתובים ובעל פה בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על כל חלקיו, וכי יש להותיר את ההכרזה על המערער כבר-הסגרה על כנה.

 

המסגרת הנורמטיבית – דיני ההסגרה

 

16.         בפרשה אחרת כבר עמדתי בהרחבה על המסגרת הנורמטיבית הכללית של דיני ההסגרה, ואביא את הדברים כלשונם:

 

הליך ההסגרה הוא הליך של שיתוף פעולה בין מדינות בעניינים פליליים (ראו: ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 406 (2005) (להלן: עניין רוזנשטיין); ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 640-639 (1999)); שניאור זלמן פלר דיני ההסגרה 24 (1980)). בבסיס הליך ההסגרה כמה תכליות, שעיקרן איזון בין האינטרס הציבורי – הן הלאומי, הן הבינלאומי – במיגור פשיעה חוצה גבולות ובמניעת הימלטות עבריינים מהדין לבין זכותו של האדם שהסגרתו מבוקשת לחירות (ראו ע"פ 2258/11 דרן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (20.6.2012) (להלן: עניין דרן); לסקירת תכליותיו של הליך ההסגרה ראו ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (14.1.2010) (להלן: עניין מונדרוביץ)). בישראל מוסדר ההליך בחוק ההסגרה הקובע כי מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינת אחרת אם עבר "עבירת הסגרה" (סעיף 2א לחוק), המוגדרת בסעיף 2(א) לחוק כעבירה שלו נעברה בישראל היה העונש בצדה שנת מאסר לפחות; ואם בין מדינת ישראל למדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים. עוד מורה החוק – לגבי אדם שטרם נתחייב בדין ושהסגרתו מבוקשת לשם העמדתו לדין – שהוא יוכרז כבר הסגרה אם הוכח כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה מקבילה בישראל (סעיף 9(א) לחוק. הרף המקובל לבחינת דיות הראיות בהליך ההסגרה הוא "אחיזה לאישום", ראו: עניין דרן, פסקה 48; ע"פ 3439/04‏ בזק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 300-299 (2004) (להלן: עניין בזק)). בצד התנאים לעיל, נקבעו בחוק סייגים שבהתקיים אחד או יותר מהם לא תותר הסגרתו של אדם הנמצא בישראל לידי מדינה מבקשת (ע"פ 3915/15 ים נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.9.2015) (להלן: עניין ים)).

 

17.         בעניינו, אין חולק על כך שהתנאים המקדמיים להסגרת המערער לארצות הברית מתקיימים: קיים הסכם הסגרה בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית; העבירות המיוחסות למערער הן עבירות הסגרה, כמשמעותן בחוק; והראיות שהוצגו בעניין המערער מקיימות את הרף הראייתי הנדרש לצורך הסגרה. על תנאי אחרון זה חלק המערער בנוגע לפרט אחד בכתב האישום, ולכך נתייחס בהמשך.

 

18.         המחלוקת בענייננו נסובה על מספר שאלות אחרות, שאליהן נתייחס כסדרן: אם "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות למערער הוא בארצות הברית או בישראל, והשלכתו של חוק יסוד: הלאום על העניין; אם נפל שיהוי בהליכי ההסגרה של המערער, במידה שעולה כדי פגיעה בתקנת הציבור או כדי עיוות דין המצדיקים את אי הסגרתו; אם הסגרתו עולה כדי אכיפה בררנית; אם יש הצדקה בריאותית למנוע את הסגרתו; וטענות נוספות שהעלה המערער.

 

           להלן אבחן שאלות אלה.

 

מרכז הכובד של העבירות

 

19.         לא נראה כי יש מחלוקת על כך שבענייננו לשתי המדינות יש סמכות שיפוט להעמיד לדין את המערער על מעשיו (להרחבה ראו: עניין רוזנשטיין, פסקה 36). למדינת ישראל – סמכות הנובעת מאזרחותו הישראלית של המערער ומכוח הזיקה הטריטוריאלית, משהעבירות בוצעו בשטח המדינה (סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). לארצות הברית – סמכות הנובעת מזיקה טריטוריאלית רחבה, שחלה על מעשים עברייניים אשר נועדו להתרחש בשטח המדינה או שביצועם השפיע על המדינה (ע"פ 5227/10 יובל נ' מדינת ישראל, פסקה 85 (2.4.2012) (להלן: עניין יובל); ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 (21.9.2010) (להלן: עניין מאיו); עניין רוזנשטיין, פסקאות 25-24). המעשים בוצעו בישראל באמצעות המרשתת, על ידי אזרח ישראלי, וחומרי החקירה נתפסו בישראל; אך המעשים כוונו נגד קורבנות בארצות הברית, ורשויות אכיפת החוק בארצות הברית החלו את החקירה בפרשה ו"התניעו" את החקירה בישראל לאחר פנייתן לצורך עזרה משפטית.

 

20.         במצב ממין זה, שבו לשתי המדינות ישנה יכולת להעמיד לדין, מתעוררת השאלה לאיזו מדינה עדיפות לקיים את הבירור המשפטי. בפסיקתנו נקבע כי ההכרעה תיעשה בהתאם למירב הזיקות – או ה"עבותות" – של העבירות, ובמילים אחרות היכן נמצא "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות (עניין יובל, פסקה 87; עניין מאיו, פסקה 16; עניין רוזנשטיין, בעמ' 416). ככלל, תינתן עדיפות למקום הפיזי של ביצוע העבירה, אך אין בכך כדי להכריע את הכף, וכל מקרה ייבחן לגופו על פי הזיקות שהוא מקיים (עניין רוזנשטיין, בעמ' 419).

 

21.         אף אני סבור, כבית המשפט המחוזי, כי מרכז הכובד במקרה דנא מצוי דווקא בארצות הברית ולא בישראל. אומנם, מקום ביצוע העבירה והחקירה היו בישראל, והמערער הוא אזרח ישראלי, ובהתאם לכך קיימת זיקה לישראל. ברם, עבירות מסוג זה שביצע המערער אינן מוגבלות לתחום טריטוריאלי צר. מאפיין אינהרנטי של עבירות מחשב ואינטרנט הוא האופי האקסטרה-טריטוריאלי שלהן. אופי זה מאפשר לחצות גבולות כהרף עין, ולהעמיד בסיכון תושבים של מדינות מעבר לים. בעניין רוזנשטיין, הטעים בית המשפט כי תכלית הרחבת הזיקה הטריטוריאלית היא להתמודד עם אופי זה של עבירות, "אשר מטיבן אינן מוגבלות לתחומיה של מדינה יחידה" (עניין רוזנשטיין, פסקה 30). בעבירות בעלות אופי שכזה, ובייחוד עם האצת ההתפתחות הטכנולוגית של אמצעי תקשורת מקוונים, מיקומו הגיאוגרפי של מבצע העבירה מאבד מחשיבותו (השוו: עניין רוזנשטיין, בעמ' 433). המבצע יכול לבצע את מעשיו מכל מדינה בעולם, ולשלוח חיציו לכל עבר, וכל שהוא זקוק לו הוא חיבור לרשת (עניין מאיו, פסקה 17; ראו: אסף הרדוף, הפשע המקוון מבוא (2010)). לפיכך, נכון להצביע על מרכז הכובד בנסיבות אלה לפי מיקומן של הנפגעות (עניין מאיו, פסקה 18; עניין יובל, פסקה 88; ע"פ 7376/10 נובק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (16.5.2011); עניין רוזנשטיין, בעמ' 432). המעשים שביצע המערער כוונו לקורבנות בארצות הברית. שם אירעה הפגיעה בקורבנות, והערכים החברתיים שנפגעו – מצויים בעיקרם שם.

 

           אף אם המערער ביצע מעשים דומים כלפי קורבנות ישראלים, אין בכך כדי להסיט את מרכז הכובד בפרשה המיוחסת לו, שכן ניתן לראות בהן עבירות מובחנות. ראשית, שכן מדובר היה בעיקר בפעולות ישירות כלפי קורבנות בישראל, שאינן מתמצות בתווך המקוון. שנית, המערער כבר הועמד לדין על עבירות אלה.

 

22.         בהקשר זה טען המערער כי מרכז הכובד של המעשים נמצא בישראל מכיוון שהוא כבר הועמד לדין בארץ והודה בכל המעשים – אף אלו שנכללו בכתב האישום האמריקני, ולא היו חלק מההליך הפלילי בעניינו בארץ. אין בידי לקבל טענה זו. רשויות התביעה החליטו שלא להעמיד לדין את המערער על מעשיו שכוונו לקורבנות בארצות הברית. המערער השיג על החלטה זו, והשגותיו נדחו (בג"ץ גבר). המערער אף השיג על החלטת בית המשפט שלא להרשיעו בעבירות נוספות בהתאם לסעיף 39 לחוק העונשין, והשגותיו נדחו הן במישרין בהכרעת הדין ובערעור עליה; הן בעקיפין בעתירה לבג"ץ. סבורני אין עילה לעיין בהחלטות אלה מחדש.

 

           אומנם, נכון הדבר כי בעת שהוחלט שלא להעמיד לדין את המערער בארץ על המעשים האמורים, טרם הוגשה בקשת הסגרה מטעם ארצות הברית. בעת הנוכחית, השתנו לכאורה הנסיבות, שכן ישנה בקשה תלויה ועומדת. אולם, איני סבור שיש בכך כדי לשנות מההכרעה שניתנה בעניין זה. הרשויות החליטו לא להעמיד לדין את המערער בגין המעשים שיוחסו לו תוך שהיו מודעות לפעולות החקירה שיזמו הרשויות בארצות הברית – שכן הן אלו ש"התניעו" את ההליך גם בארץ – ולאפשרות שתוגש בקשה להסגרת המערער. העיקרון הבסיסי החל בדיני ההסגרה הוא שפיטה או הסגרה (Aut Dedre Aut Judicare; עניין מאיו, פסקה 23). במקרה זה, בחרה מדינת ישראל שלא לשפוט, אלא להסגיר. הגיונה עמה, ואין עילה לסטות מהכרעות שיפוטיות קודמות שנסבו על הכרעה זו.

 

23.         עוד טען המערער כי נוכח הודאתו במעשים המיוחסים לו, ובשל העובדה כי האישומים נגדו מתבססים על חומרים דיגיטליים שנתפסו במחשבו, אין צורך כי נפגעות העבירה יעידו – ואף התחייב כי יימנע מלהזמינן לעדות. נכון הדבר כי ניהול ההליך בעניין המערער אינו צפוי להיות מורכב כבמקרים אחרים, משזה בחר שלא לנהל את הגנתו ולהודות במיוחס לו. מוכן אני להניח כי מורכבות ההליך עשויה להיות שיקול אפשרי בבחינת מרכז הכובד של העבירה, שעשויה ללמד כי מירב הזיקות נוגעות לשיטה משפטית אחת או לְרֵעַתָה (השוו: עניין מאיו, פסקה 18; עניין יובל, פסקה 88). אולם, בענייננו, גם אם הודיית המערער תייתר את הצורך בניהול הוכחות לעניין ביצוע העבירות ותחסוך זמן שיפוטי, היא אינה מאיינת את הקשר של מעשיו לארצות הברית ואת האינטרס להעמידו לדין דווקא שם. שיקול הדעת בניהול ההליך מסור לרשויות התביעה בארצות הברית, והן תחלטנה כיצד לנהלו; אך האינטרס של השיטה להעמיד לדין את המערער על הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים אינו יכול להתמצות בהליך פלילי שינוהל בישראל. הנפגעות, שהמערער ניצל את תמימותן, זכאיות להשמיע את קולן  – ולעשות כן בשפתן ובארצן; והאינטרס של המערער לנהל את ההליך בארצו אינו גובר על כך.

 

24.         המערער הוסיף וטען כי חקיקת חוק יסוד: הלאום מטה את הכף לטובת אי הסגרתו לארצות הברית, בשל הזכות העולה ממנו לעמוד לדין בישראל כאזרח ישראלי-יהודי. המערער הטעים כי אין הוא טוען כי חוק יסוד: הלאום מכריע תמיד לטובת אי הסגרה, אלא שבנסיבות המקרה שלפנינו הוא מוסיף משקל לכף המאזניים. אין בידי לקבל טענה זו. אף אני סבור, כפי שכבר נפסק, כי חקיקת חוק יסוד: הלאום אינה משנה מן המסקנה כי המערער הוא בר-הסגרה. חוק היסוד לא נועד להגן על עבריינים בישראל. הוראותיו אינן עוסקות בהסגרה או בנושאים משיקים, במישרין או בעקיפין (עניין ג'ורנו, פסקה 33). יוזכר, כי בעבר, המחוקק השמיע את קולו בבירור נגד הסגרה של אזרחים ישראלים. עם זאת, המחוקק בחר לשנות את הדין הנוהג עמנו, ולתקן את חוק ההסגרה כך שיאפשר הסגרה מישראל (חוק ההסגרה (תיקון מס' 6), התשנ"ט-1999, ס"ח 1708; להרחבה ראו: עניין רוזנשטיין, פסקה 59-58). חוק יסוד: הלאום לא שינה מצב נורמטיבי זה. פסיקתנו כבר נדרשה בעבר לחוקתיות של חוק ההסגרה, בהיותו פוגע בזכות לחירות לפי סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ונקבע כי אין מדובר בחוק בלתי חוקתי (ראו: שם, פסקה 37). גם בהקשר זה, לא השתנה המצב הנורמטיבי נוכח הוספתו של חוק יסוד: הלאום למארג החוקתי בישראל.

 

זאת ועוד – המערער יהיה רשאי לבקש לרצות את עונשו בישראל, בהתאם לסעיף 1א לחוק ההסגרה, כך שהחשש כי ייצא ל"גלות" אינו ממשי.

 

תקנת הציבור ושיהוי

 

25.         לפי סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, סייג אפשרי להסגרה הוא פגיעה בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל. המושג "תקנת הציבור" בהקשר זה כבר פותח בפסיקתנו (ראו: עניין ים, פסקה 10 וההפניות המובאות שם). די אם נאמר כי הסגרה תחשב כמנוגדת לתקנת הציבור אם תפגע באופן מהותי בתחושות הצדק, המוסר וההגינות של הציבור בישראל (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003) (להלן: עניין סירקיס)). אם יימצא כי הסגרה נוגדת את תקנת הציבור כמשמעה בחוק ההסגרה, בית המשפט יימנע מלהורות עליה, וזאת אף אם יתר התנאים מתמלאים (שם, פסקה 18). עם זאת, יש לזכור כי בהינתן האינטרסים הציבוריים החשובים שמקיימים דיני ההסגרה, טענות מסוג זה יתקבלו במשורה ובמקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד (ראו: עניין מונדרוביץ, פסקה 114; ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה ל"א (12.3.2009); עניין סירקיס, בעמ' 346).

 

26.         הפגיעה בתקנת הציבור עשויה ללבוש – אם כן – צורות רבות, ואחת מהן היא שיהוי. בית משפט זה כבר פסק כי בנסיבות מסוימות, שיהוי בהליכי הסגרה עשוי להגיע כדי פגיעה בתקנת הציבור (ע"פ 6384/11 בן חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 25 לפסק הדין של השופט ס' גובראן (5.2.2014) (להלן: עניין בן חיים); ע"פ 739/07 אפרת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 (7.6.2007) (להלן: עניין אפרת); עניין סירקיס, בעמ' 347-346)). המבחנים שהתגבשו בפסיקתנו מצביעים על מספר היבטים שיש לבחון לצורך קביעה אם נפל שיהוי המצדיק אי הסגרה:

 

את אורך השיהוי בשים לב למורכבות הליך ההסגרה; את נסיבותיו, לרבות חומרת העבירה, מידת האשם של הרשויות ושל המבוקש בהתמשכות ההליכים והתנהלות המבוקש בשנים שחלפו מאז קרות העבירה; את מידת פגיעתו של השיהוי ביכולתו של המבוקש לנהל את הגנתו; ואם משך הזמן שהוסיף השיהוי על ההליכים בעניינו של המבוקש תביא לכך שהסגרתו תיצור תוצאה בלתי צודקת ובלתי מידתית (עניין ים, פסקה 12).

 

27.         מן הכלל אל הפרט בעניין זה. סבורני כי אין לומר שהשיהוי שאכן אירע בהליכי ההסגרה בעניין המערער, הוא חריג במידה המצדיקה את אי הסגרתו. אשר למשך השיהוי ולנסיבותיו – אכן, חלפו כ-6 שנים מאז החקירה בעניין המערער ועד למועד הגשת בקשת ההסגרה. בתקופה זו היה המערער מצוי בחוסר ודאות לגבי העתיד לבוא, כאשר חרב דמוקלס תלויה מעל ראשו. יצוין לחיוב כי המערער לא נמלט מאימת הדין, אלא הודה במעשיו. אולם, יש לשקול גם את חומרת העבירות – קשה להפריז בחומרת המעשים המיוחסים, ואלה בוצעו כלפי כמות גדולה של קורבנות ובמשך תקופה לא מבוטלת. בהתאם לכך, היקף החקירה היה רחב: כ-150 נפגעות ברחבי ארצות הברית זוהו, והיה צורך לערוך עימן ראיונות ולעבד את עדויותיהן לכדי כתב אישום המחזיק 68 אישומים בעניין 19 נפגעות; חומר הראיות כלל גם נפחים גדולים של חומרים דיגיטליים שנבדקו, רבים מהם תורגמו מעברית לאנגלית (פסקה 1 למכתב המשלים של התובע ג'ואי בלאנש מיום 28.8.2017 (להלן: מכתב בלאנש)). אומנם, יש להצר על כך שממועד הגשת כתב האישום בשנת 2014 חלף עוד זמן ניכר עד להגשת בקשת ההסגרה. אולם, ניתן לכך הסבר מסוים בצורך לאמת תצהירים – בשל הזמן שחלף – ולגבש את בקשת ההסגרה (מכתב בלאנש, פסקה 2). זאת, בניגוד לטענות המערער כי השיהוי נבע מהיבטי כוח אדם בלבד. כמו כן, יצוין כי יכולת המערער לנהל את הגנתו לא נפגעה בשל השיהוי בהליכים, שכן ממילא הוא אינו מכחיש את מעשיו.

 

28.         שוכנעתי, אם כן, כי אף אם חלק מהשיהוי היה בלתי מחויב, בנסיבות העניין אין בכך כדי להצדיק את אי ההסגרה, שכן אין מדובר בתוצאה בלתי צודקת ובלתי מידתית (ראו: עניין ים, פסקה 15; עניין בן חיים, פסקה 36; והשוו: עניין מונדרוביץ, פסקה 128). יש לזכור כי הליך הסגרה, המשלב רשויות ממדינות שונות, מצריך תיאום ושיתוף פעולה מורכבים, אשר עלולים לארוך זמן לא מבוטל. יש לקוות כי הרשויות יפעלו במהירות האפשרית, על מנת למנוע עינוי דין שלא לצורך. אולם לא כל התארכות של הליך הסגרה מצדיקה את הפסקתו.

 

29.         עוד יצוין, בהקשר זה, כי המערער טען שפרק הזמן שבו המתין לבקשת ההסגרה עולה כדי פגיעה בזכותו להליך הוגן, בשל המחירים הנפשיים שנגבו ממנו ומאמו – משפחתו היחידה. בפסיקתנו נקבע כבר כי הזכות להליך הוגן חלה גם בענייני הסגרה, וכי במקרים שבהם היא נפגעת פגיעה מהותית – זו עשויה לעלות כדי פגיעה בתקנת הציבור שתצדיק אי הסגרה (עניין מונדרוביץ, פסקה 112; עניין מאיו, פסקה 25). דא עקא שלא מצאתי כי המערער טען כי ההליך הפלילי עצמו כפי שיתנהל בארצות הברית עשוי להיות בלתי הוגן, וטענות הנוגעות לקושי לנהל הליך משפטי בשיטת משפט זרה, ובפרט בארצות הברית, כבר נדחו בפסיקתנו (ראו עניין מאיו, פסקה 25; עניין רוזנשטיין, פסקאות 56-55). תחת זאת, המערער טען כי עצם העיכוב בהגשת בקשת ההסגרה פגעה בזכותו להליך הוגן. אין בידי לקבל טענה זו. בחנו אם שיהוי זה עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור המצדיקה אי הסגרה, והגענו למסקנה – שאין כך הדבר. זכותו של המערער להליך הוגן, ככל שהדבר נוגע לניהול הליך ההסגרה, לא נפגעה בשל פרק הזמן שחלף מאז ביצוע המעשים; או למצער, לא נפגעה במידה המצדיקה את אי הסגרתו. אכן, השיהוי ודאי גובה מחירים בלתי פשוטים ממנו ומאמו, אך אין בכך כדי להצדיק אי הסגרה. מכל מקום, בטוחני שהמערער יוכל להעלות את טענותיו לעינוי דין במסגרת ההליך הפלילי בערכאה המתאימה בארצות הברית, וחזקה על בית המשפט שייבחן את הדברים לעומקם ויכריע בהשלכותיהם.

 

אכיפה בררנית

 

30.         כאמור, המערער טוען לאכיפה בררנית בהשוואה לעניין פלוני. טענות מסוג זה הוכרו בפסיקתנו כחלק מהדוקטרינה הכללית של "הגנה מן הצדק", אשר חלה גם בהליכי הסגרה – בין אם כחלק מהדין הפלילי הכללי, ובין אם כחלק מסייג תקנת הציבור בחוק ההסגרה (ראו: עניין מונדרוביץ, פסקה 117; עניין רוזנשטיין, פסקה 10; לדיון בשאלה אם ניתן לטעון לאכיפה בררנית גם כחלק מביקורת שיפוטית מנהלית בהליך הפלילי, ראו ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ, פסקאות 31-29 (10.9.2013) (להלן: עניין פרץ)). אכיפה בררנית היא כזו "הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999)). אכן, במהלך השנים הובעו עמדות שונות בנוגע להיקף השימוש בטענה זו (ראו: עניין פרץ, פסקה 23; ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל, פסקה 56 לפסק הדין של השופטת ברק-ארז והאסמכתאות המובאות שם (1.3.2017); רע"פ 1611/16 ‏מדינת ישראל נ' ורדי  (31.10.2018); והשוו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 814 (2005); ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (4.9.2007)). אולם, לא יכולה להיות מחלוקת שתנאי בסיסי לכך הוא הוכחת הפליה, ואילו בענייננו אני סבור כי המערער לא עמד בדרישה זו.

 

31.          אומנם, קיים דמיון מסוים בין עניין פלוני לענייננו – הנאשם שם ביצע עבירות באמצעות מחשבו בישראל אשר כוונו לארצות הברית, והואשם בין היתר בהחזקה ובפרסום חומרי תועבה של קטינים, ואף עונשו הופחת בשל היותו מאובחן כאוטיסט (עניין פלוני, בעמ' 18). אולם, סבורני שרב השונה על הדומה. השוני העיקרי, כפי שציין בית המשפט המחוזי, נוגע לכך שלמערער מיוחסים מעשים מגונים וסחיטה, אשר כרוכים היו בפעולות אקטיביות מצידו. להבדיל מהנאשם בעניין פלוני, אשר החזיק חומרי תועבה, בענייננו המערער פעל על מנת להשיגם, ותוך כדי כך פגע פגיעה חמורה במספר רב של צעירות. יש לציין בהקשר זה כי אם היה מתנהל ההליך בישראל, ייתכן שהנפגעות היו צריכות להגיע לצורך מתן עדות ולו לעניין הפגיעה שנגרמה להן – וזאת על אף שהמערער מודה במעשיו; וזאת, בניגוד לעניין פלוני, שם התבסס חומר הראיות על מסמכים וקבצי מדיה בלבד. שיקולים אלה מטים את מרכז הכובד אל ארצות הברית, בהשוואה למקרים של החזקת חומרים בלבד. עוד ניתן לציין את גילו הצעיר של הנאשם בעניין פלוני אשר נשפט כקטין בבית משפט לנוער, אשר גם הוא שיקול לטובת אי-הסגרה.

 

32.         לכך יש להוסיף כי אין דין פגיעה בשוויון מקום שבו קיימת מדיניות עקבית וברורה כדין של מקרה נבדל אחד. המערער לא יכול היה – וממילא לא ניסה לטעון כן – להראות כי הסתמך על מדיניות האכיפה העקבית של הרשות, וכי אי העמדתו לדין נגועה בחוסר תום לב מצידה של הרשות (עניין פרץ, פסקה 32). על כן, אף אם נניח, לצורך הדיון, כי האכיפה הייתה נבדלת במידת מה – הרי שאין מדובר בפגם חמור בהתנהלות הרשות שיצדיק התערבות (שם, פסקאות 34-33).

 

אי הסגרה בשל מצבו הרפואי של המערער

 

33.         המערער טוען כי הוא בעל אוטיזם בדרגה גבוהה ובעל הפרעות אישיות, וכי הוא אינו מסוגל להתנהל באופן עצמאי – ומשכך, אין להסגירו. כאמור, במסגרת בקשתו להוספת ראיות בערעור, הציג המערער אישור על נכות (כמפורט לעיל בפסקה 14).

 

34.         לעניין הבקשה להוספת ראיות בערעור, הרי שככלל, ערכאת הערעור לא תקבל ראיות חדשות, למעט אם "הדבר דרוש לעשיית צדק" שאז רשאי בית המשפט שלערעור "לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה" (סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). פסיקת בית משפט זה קבעה שלושה שיקולים שיש לשקול בהקשר זה: ראשית, אם היה באפשרות המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת; שנית, האינטרס בדבר שמירה על עקרון סופיות הדיון; שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת (ע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אולמרט, פסקה 11 (6.8.2014)). שיקול אחרון זה הוא בעל מעמד של בכורה (ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל, פסקה 76 (11.12.2016); ע"פ 1690/09 פלוני נ' מדינת ישראל (10.10.2010)). בענייננו, איני סבור כי בקשת המערער עומדת באמת המידה האמורה. כפי שהצבעתי לעיל, ספק אם המערער לא היה מסוגל להציג את הראיות – או למצער את חלקן – וכן, כפי שיפורט להלן, הראיות הנוספות אינן משנות את התוצאה הסופית.

 

35.         אף אם אניח כי הראיות החדשות היו לנגד עינינו וכי המערער סובל מאוטיזם בדרגה שנקבעה, איני סבור שיש לקבל את הטענה כי מצבו מונע הסגרה.

 

             ראשית, המערער לא טען בבית המשפט המחוזי לכך שמצבו הרפואי מונע את הסגרתו, על אף שמצבו היה ידוע – אף אם הנכות הרפואית לא נקבעה באופן פורמאלי. המערער אף קיבל את הסכמת המשיב ליציאתו ממעצר בפיקוח אלקטרוני למטרת בירור מצבו הרפואי וקבלת חוות דעת, אך נמנע מלהגישן עובר לשלב הערעור. זאת, על אף שהוא טוען כי לאורך שנים מצבו מקשה עליו להתנהל באופן עצמאי.

 

           שנית ועיקר, בפסיקתנו נקבע כי סבלו של מבוקש בהליך הסגרה הוא אינהרנטי להליך עצמו, ואינו נוגד את ערכי היסוד של החברה (עניין יובל, פסקה 97; עניין מונדרוביץ, פסקה 115), וכי תקנת הציבור תחייב להימנע מהסגרתו של אדם רק אם היא תביא להתעמרות קשה ולסבל בל יתואר (עניין סירקיס, בעמ' 347). הדבר נכון אף כשההסגרה נוגעת למי שסובל מבעיות בריאותיות, שכן "מצב בריאות רופף אינו יכול לחסן אדם מנשיאה בתוצאות הנובעות ממעשיו" (ע"פ 3680/09 סילברמן נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (9.11.2009)). בענייננו, מצבו של המערער אינו מונע ממנו לעמוד לדין – והוא אף אינו טוען אחרת. יתרה מכך, המשיב ציין בצדק כי מצבו של המערער ומוגבלותו התקשורתית לא מנעו ממנו לנהל קשרים מקוונים עם כ-150 צעירות ולשדלן לבצע פעולות מיניות שונות. אין חולק כי מצבו של המערער עשוי להגביל את יכולתו להתנהל באופן עצמאי, וכי ניהול הליך פלילי במדינה זרה אינו דבר קל, אך אין מדובר בפגיעה בעֹּצמה שמצדיקה את אי הסגרתו.

 

36.         טענות המערער בנוגע למצבו, לצורך התחשבות בגזירת דינו, יועלו במקום ובזמן המתאימים. חזקה על הרשויות בארצות הברית שייתנו מענה מתאים למצבו של המערער בשלב ניהול ההליך. לכך יש להוסיף כי את הנשיאה בעונש ניתן לבצע בישראל וגם בשלב זה חזקה על הרשויות כי יתנו את הדעת למצבו של המערער ויינתן לכך המשקל המתאים בקבלת ההחלטות בעניינו.

 

טענות נוספות

 

           I. התיישנות עבירת הסחיטה

 

37.         המערער טוען כי עבירת הסחיטה המיוחסת לו בוצעה בשנת 2011 – והתיישנה בדין האמריקני כבר בשנת 2016. לפיכך, הוא טוען כי לא מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה בעבירה זו, ואין להסגירו בגינה. דין טענה זו להידחות. בעבר, חוק ההסגרה קבע מבחן "כפול" לבחינת התיישנות, שבמסגרתו נבחנו הדינים הן במדינה המסגירה הן במדינה המבקשת הסגרה. בימינו, השתנה המצב הנורמטיבי. סעיף 2ב(א)(6), אשר נוסף לחוק בשנת 2001 (חוק ההסגרה (תיקון מס' 7), התשס"א-2001, ס"ח 384), קובע כי סייג אפשרי להסגרה הוא אם העבירה (או העונש בגינה) התיישנו לפי דיני מדינת ישראל (ראו: הצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, ה"ח הכנסת 154). קרי, אין אנו בוחנים את דיני ההתיישנות במדינת שאליה מיועדת ההסגרה, אלא לפי דינינו שלנו (ראו: עניין אפרת, פסקה 4; עניין מונדרוביץ, פסקה 59). יצוין, כי ישנה סברה כי גם היום, לאחר תיקון החוק, יש לבחון את דיני ההתיישנות של המדינה המבקשת, והדבר לא הוכרע בפסיקתנו (ראו: ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 62 (6.12.2010) (להלן: עניין אוזיפה); עניין בזק, פסקה 21). סבורני כי אף בענייננו לא מתעורר הצורך להכריע בשאלה זו, מטעמים שאעמוד עליהם להלן.

 

38.         מבחינת הדין הישראלי, הצדק עם המשיב כי עבירת סחיטה באיומים בסעיף 428 לחוק העונשין – המקבילה לעבירה שבה מואשם המערער – טרם התיישנה. זאת שכן מדובר בעבירה מסוג פשע (סעיף 24(1) לחוק העונשין), אשר תקופת ההתיישנות בגינה היא 10 שנים (סעיף 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי)). משכך, אין צורך לבחון האם – כטענת המשיב – פעולות החקירה, הגשת כתב האישום והגשת בקשת ההסגרה קטעו את מירוץ ההתיישנות, בהתאם לסעיף 9(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (השוו: עניין מונדרוביץ, פסקה 71).

 

39.         אשר לדין במדינת קליפורניה, החל על עניינו של המערער, בקשת ההסגרה מציינת במפורש כי העבירות המיוחסות למערער לא התיישנו. תצהיר מורטון-אוונס מתייחס בהרחבה לשאלת ההתיישנות, ומבהיר כי בעבירת הסחיטה (Extortion), שהעונש בגינה הוא שנתיים מאסר, חלה התיישנות של 5 שנים – ואילו כתב האישום נגד המערער הוגש בשנת 2014, פחות מ-5 שנים לאחר ביצוע המעשים (פסקה 26 לתצהיר מורטון-אוונס), ודי בכך כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. מדובר בתצהיר שניתן על ידי תובעת אמריקנית, הבקיאה בדיני ההתיישנות הנוהגים ובהליכי החקירה והאישום שנוהלו נגד המערער. נחה דעתי כי די בכך לצורך הליך ההסגרה (ראו: עניין אוזיפה, פסקה 62). טענות נוספות המועלות בעניין זה, ראוי שיתבררו במסגרת ההליך הפלילי לפני הערכאה המתאימה בארצות הברית.

 

II. אישום מס' 53

 

40.         המערער טוען כי לאישום מס' 53 בכתב האישום אין אחיזה ראייתית, שכן הוא מציין מועד שבו היה המערער במעצר. כפי שציין המשיב, בסעיף 111 לכתב האישום מצוין כי המעשה נעשה ביום 16.7.2011 או בסמוך לכך. המערער היה עצור החל מיום 11.7.2011. אין בפער זה כדי לקעקע את האחיזה הראייתית הלכאורית של האישום, בשים לב לכך שאין בית המשפט בוחן את מהימנות ומשקל הראיות במסגרת הליך ההסגרה, כל עוד אין מדובר בראיות שהן חסרות ערך על פניהן (עניין אוזיפה, פסקה 9). כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, מקומה של טענה זו להתברר בהליך העיקרי, שכן הליך הסגרה אינו הליך פלילי מלא שקובע את אשמתו או חפותו של נאשם (עניין בזק, פסקה 12).

 

סיכום

 

41.         מצאתי אם כן כי יש לדחות את טענותיו של המערער, וכי אין עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. מרבית הזיקות של העבירות המיוחסות למערער קשורות בעבותות לארצות הברית, וממילא אין להתערב בקביעה בדבר הסגרת המערער למדינה זו לצורך העמדתו לדין. כמו כן, לא מצאתי כי השיהוי בנקיטת ההליכים נגד המערער עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור במידה שתצדיק את אי הסגרתו; וכך גם בנוגע לסבל שעשוי להיגרם לו מההסגרה, בשל מצבו הרפואי. לא מצאתי גם כי למערער עומדת הגנה מן הצדק, משלא הוכח כי ההחלטה בעניינו נגועה באכיפה בררנית. אף טענותיו הנוספות של המערער, דינן להידחות.

 

           מוצא אני לציין, בטרם חתימה, כי הקושי במצבו של המערער לא נעלם מעיני. חזקה על הרשויות, במדינות השונות, כי יספקו לכך מענה מתאים – ועל המשיב להביע בפני הגורמים הרלוונטיים (בארץ ובארצות הברית) את הצורך להתחשב במגבלותיו. כמו כן, אם המערער יורשע וייגזר עונשו למאסר, פתוחה בפניו האפשרות – כאמור – לשאתו בישראל, מה שעשוי להקל במידת מה את הקשיים שעמם הוא צפוי להתמודד וחזקה שתינתן הדעת למצבו הרפואי ולמתחייב מכך.

 

           סוף דבר. אציע לחברותיי לדחות את הערעור, כך שההכרזה על המערער כבר-הסגרה לארצות הברית תיוותר על כנה.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

השופטת י' וילנר:

 

           אני מסכימה.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

1.        אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט ע' פוגלמן ומבקשת רק לחדד את התייחסותי לשתי נקודות שעלו בו.

 

2.        ראשית, אני מצטרפת בכל פה לאמירה הנחרצת כי אין רלוונטיות לאמור בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי לדיון בשאלות של הסגרה. לא זו בלבד שהדברים כבר הובהרו בפסיקה קודמת, אלא שראוי לחזור ולומר – מן ההיבט של שיקולי צדק בסיסיים – כי אין להעלות על הדעת התייחסות שונה של שיטתנו המשפטית לאנשים העומדים לדין פלילי בהתאם למוצאם הלאומי או הדתי. דומה שטוב היה לו טענה זו לא הייתה נטענת כלל.

 

3.        שנית, בשים לב לקושי הנוסף הכרוך בניהולו של הליך פלילי מהיבטו של בעל מוגבלות (ראו והשוו: שגית מור ואסנת עין-דור "עדות מוגבלת: מוגבלות וקול בהליך הפלילי" משפט וממשל טז 187 (2015)), אני מבקשת לחזק את דברי חברי באשר לחזקה שחלה על הרשויות בארצות הברית בכל הנוגע למתן מענה לקשייו של המערער. איננו מתעלמים מן הקושי הנוסף שעמו מתמודד המערער בשל הניתוק מסביבתו התומכת, אולם, כפי שהטעים חברי, גם עניינן של המתלוננות צריך להיות נגד עינינו. נחמה פורתא קיימת בכך שאם המערער יורשע ויושת עליו עונש מאסר, יוכל לבקש לרצות את עונשו בישראל לפי החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז–1996.

 

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

 

           ניתן היום, י"א בתמוז התשע"ט (‏14.7.2019).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים