אליעזר פרברי נ. לאון חסן | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

אליעזר פרברי נ. לאון חסן

דנ"א 5160/19
תאריך: 07/08/2019

 

 

בבית המשפט העליון

 

דנ"א  5160/19

 

לפני:  

כבוד הנשיאה א' חיות

 

המבקש:

אלעזר פרברי

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. לאון חסן

 

2. סמדי חסן

 

3. כונס הנכסים הרשמי

 

4. עו"ד קרן אוגינץ

 

בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 7814/18 מיום 15.7.2019 שניתן על ידי כבוד השופטים: נ' הנדל, נ' סולברג וא' שטיין

 

ובקשה לעיכוב ביצוע

 

בשם המבקש:                        בעצמו

 

 

החלטה

 

           זוהי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 7814/18 (השופטים נ' הנדל, נ' סולברג וא' שטיין) מיום 15.7.2019 (להלן: פסק הדין), בו ניתנה למבקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ע' כהן) מיום 23.9.2018 בפש"ר 6275/05, אך הערעור נדחה לגופו.

 

1.            כעולה מפסק הדין, המשיבים 2-1 (להלן: החייבים) הוכרזו פושטי רגל ביום 31.10.2006. במסגרת הליך פשיטת הרגל שהתנהל בעניינם, אושרו על-ידי הנאמנת לנכסי החייבים, היא המשיבה 4, תביעות חוב בסך 764,000 ש"ח (להלן: הנאמנת). בקופת הכינוס הצטבר סכום הגבוה מסך כל התביעות שאושרו, כך שלאחר החזרת סכום זה לידי הנושים, נותר בקופה סכום של כ-355,000 ש"ח לפני תשלום הוצאות ההליך. אשר ליתרה זו, טען המבקש, אחד מנושי החייבים, בפני בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על העברת היתרה לחייבים, עד לתשלום חובות הנושים במלואם, לרבות הפרשי הצמדה וריבית. זאת בהתאם להוראת סעיף 137 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), הקובעת כי "אחרי שישולם כל המגיע לנושים, עם ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום, וכל הוצאות ההליכים עקב בקשת פשיטת הרגל – תשולם היתרה לפושט הרגל".

 

           בהחלטתו מיום 23.9.2018 קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה וכן עמדת כונס הנכסים הרשמי מצדיקות סטייה מהכלל לפיו הנושים זכאים לחלוקת מלוא הכספים אשר מומשו. עוד נקבע כי מתוך יתרה של 170,000 ש"ח יחולק לנושים סכום של 50,000 ש"ח ואילו שאר הכסף יועבר לחייבים וככל שבעתיד יתברר שיתרת הכספים שונה מסכום זה, תחלק הנאמנת את הסכום שיוותר בקופה תוך שמירה על היחס שנקבע – 5/17 לנושים והיתר לחייבים. בית המשפט המחוזי דחה את פרשנותו של המבקש להוראת סעיף 137, לפיה לא ניתן להורות על השבת כספים לחייבים בטרם תשלום ריבית לנושים וקבע כי פרשנות זו סותרת את הוראת סעיף 81 לפקודה, שלפיה לנאמן שיקול דעת לקבוע אם יתווספו לחובות הפרשי הצמדה וריבית אם לאו, וכי בנוסף סעיף 178 לפקודה מקנה לבית המשפט של פשיטת רגל סמכות רחבה להחליט בשאלות המתעוררות בפניו "למען השלמות בעשיית צדק או בחלוקת הנכסים במקרה הנדון", כלשון הסעיף.

 

2.        המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי, וזו נדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. מלכתחילה העלה המבקש טענות במספר סוגיות, אך בעת הדיון בערעור צומצם הטיעון לשאלה אחת והיא – כיצד יש לחלק את הכספים שיוותרו בקופת הכינוס. כעולה מפרוטוקול הדיון בערעור שהתקיים ביום 24.6.2019, השופטים ציינו במהלך הדיון כי יש ממש בטענות המבקש לפיהן יש להחיל את הוראת סעיף 137 על אופן חלוקת יתרת הכספים (ראו: עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, שורות 34-32). בתום הדיון, ניתנה החלטה לפיה "אם יגיעו הצדדים להסדר, יודיעו על כך לבית המשפט עד לתאריך 1.7.2019. היה ולא תוגש הודעה, יישלח פסק הדין לצדדים".

 

           החייבים והמבקש הודיעו כי לא הגיעו להסדר ומשכך ניתן ביום 15.7.2019  פסק דין בו בחן בית המשפט את סוגיית פרשנותו של סעיף 137, ונקבע כי הגם ש"לשון הסעיף מלמדת, כי יתרה תועבר לחייבים רק לאחר שישולמו לנושים כל החובות שאושרו, "עם ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית"", הרי ש"הסעיף סותם ולא מפרש, מהן אמות המידה שלפיהן תתקבל החלטה באילו מן האפשרויות לבחור – ריבית, הפרשי הצמדה או שניהם יחד" (סעיף 10 לפסק הדין). עוד נקבע כי סעיף 137 מהווה המשך ישיר להוראת סעיף 81 לפקודה, המקנה לנאמן שיקול דעת לקבוע אם יתווספו לחובות הפרשי הצמדה וריבית, וכי "קריאה הרמונית של הוראות סעיפים 81 ו-137 לפקודה, מובילה למסקנה כי בית המשפט אינו רשאי להורות על תשלום היתרה לפושט הרגל, מבלי ששולמו לנושים ריבית, הפרשי הצמדה, או שני הרכיבים יחד, מעבר לערכו הנומינלי של החוב. יחד עם זאת, בשונה מטענתו של פרברי, הוראת סעיף 137 אינה 'קשיחה', ואינה מחייבת להוסיף על מה ששולם לנושים, את ההחזר המקסימלי – הפרשי הצמדה וריבית במלואם – כל אימת שישנה יתרה בקופת הכינוס" (פסקה 12 לפסק הדין). בכל הנוגע למקרה הפרטני, צוין כי בהתאם להסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 15.12.2016, הוסמך בית המשפט קמא להכריע בדבר התוספת שיקבל המבקש בהתאם לסעיף 81, ומשכך החלטת בית המשפט המחוזי "אינה אלא ישום של המתווה שהוסכם על-ידי הצדדים" (שם). עוד צוין כי הגם שישנו היגיון בכך שבטרם תועבר יתרה לחייבים, יוחזר לנושים החוב כלפיהם בערכו הריאלי לרבות הפרשי הצמדה וריבית "בית המשפט אינו מחויב לדבוק בגישה זו בכל מקרה ומקרה. בעניין שלפנינו הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו, בחן את הנסיבות, סבר כי קיימת הצדקה לסטייה מהכלל" ולא נמצא כי קיימת הצדקה להתערב בהחלטתו (פסקה 13 לפסק הדין).

 

3.        מכאן הבקשה דנן שבה טוען המבקש, שאינו מיוצג, כי דברי ההרכב כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון מהווים "פסק דין", כי פסק הדין "המאוחר" שניתן ביום 15.7.2019 סותר את פסק הדין שניתן במעמד הדיון, וכי עובדה זו מצדיקה כשלעצמה דיון נוסף. עוד נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה אשר סותרת את ההלכה הקיימת לפיה סעיף חוק ספציפי גובר על שיקול דעת כללי של בית המשפט. במקרה דנן, כך נטען, סעיף 137 הוא סעיף חוק ספציפי ועל כן קביעת בית המשפט בפסק הדין משמעה כי שיקול דעתו של בית המשפט גובר על הוראותיו, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה. המבקש אף סבור כי פסק הדין סותר את עצמו, הואיל וצוין בו כי סעיף 137 אינו מאפשר להורות על תשלום היתרה לפושט הרגל מבלי ששולמו לנושים ריבית, הפרשי הצמדה או שני הרכיבים גם יחד, אך במקביל צוין כי לבית המשפט נותר מרחב תמרון לקבוע אילו מהרכיבים יתווספו לחוב ובאיזה שיעור, וזאת בניגוד מוחלט ללשון הסעיף. המבקש מוסיף וטוען כי ההתייחסות בפסק הדין להסכמת הצדדים מיום 15.12.2016 שגויה, שכן המבקש הסכים להכרעת בית המשפט המחוזי בסוגיית זכאותו לתגמול מיוחד בשל פעולותיו במהלך ההליך, ומעולם לא ויתר על זכותו לקבלת ריבית והצמדה לפי סעיף 137 לפקודה. לבסוף, המבקש סבור כי יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה דנן.

 

4.        דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי דיון נוסף בפסק דין יינתן מקום שבו נקבעה הלכה חדשה וקשה או כאשר נקבעה הלכה הסותרת הלכות קודמות שנפסקו בבית משפט זה (ראו לדוגמא: דנ"א 2390/19 סיטון נ' עג'אם, פסקה 6 (28.5.2019)). עיון בפסק הדין מעלה כי תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. בפסק דינו, פירש בית המשפט את הוראת סעיף 137 לפקודה בהתאם להלכות הנוהגות עימנו באשר לפרשנות חקיקה, ואין לומר כי נקבעה בו "הלכה" (ראו: דנ"א 8496/17 ישרוטל בע"מ נ' פקיד שומה אילת, פסקה 7 (31.5.2018)), ודאי לא הלכה חדשה וקשה או כזו אשר סותרת הלכה קודמת.

 

           אשר לטענות המבקש בנוגע לפער הקיים לשיטתו בין דברי בית המשפט במהלך הדיון בערעור ובין פסק הדין. מפרוטוקול הדיון ומההחלטה שניתנה בסופו עולה כי ההרכב ניסה להביא את הצדדים לידי הסכמה ובתוך כך הביע עמדה לכאורית מסוימת (השוו: ע"פ מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה א' לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (10.11.2015)). בהקשר זה כבר נפסק כי "אין לראות בשאלות ובהערות השופטים דבר מעבר למקובל במהלך הדיונים בבית המשפט דבר יום-ביומו. הדברים הללו אינם הלכה ולא פסק דין. פרוטוקול הדיון מלמד על הדינמיקה שנוצרה במהלך הדיון ... העיקר הוא פסק הדין..." (עע"מ 7079/12 מדינת ישראל נ' גרמאיי, פסקה 14 (10.12.2012); דנ"פ 4477/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (17.7.2019)). יתר טענות המבקש הן טענות ערעוריות מובהקות אשר אינן מצדיקות קיום דיון נוסף (דנ"א 13/19 הביטאט בע"מ נ' Groupe CAFOM, פסקה 6 (5.5.2019)).

 

           אשר על כן, הבקשה נדחית ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובת המשיבים, לא יעשה צו להוצאות בבקשה.

 

           ניתנה היום, ‏ו' באב התשע"ט (‏7.8.2019).

 

 

 

 

 ה נ ש י א ה

 

_________________________

הסרת המסמך
9
עע"מ 1534/21
החלטה
03/03/2021
טען מסמכים נוספים