אילנה שרעבי נ. אהרון אריק לוי | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

אילנה שרעבי נ. אהרון אריק לוי

ע"א 2252/17
תאריך: 24/06/2019

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  2252/17

ע"א  3443/17

 

לפני:  

כבוד השופטת ע' ברון

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופט א' שטיין

 

המערערת בע"א 2252/17:

אילנה שרעבי

 

המערער בע"א 3443/17:

 

יהודה לוי

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. אהרון אריק לוי

 

2. רוי לוי

 

3. רז לוי

 

4. חן לוי

 

5. שולמית לוי יפת

 

7. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

 

8. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

 

9. עו"ד אלון וולך נאמן בתיק פש"ר 805/07

 

שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) מיום 30.1.2017 בת"א 43180-10-14 ובפש"ר 805/07

 

תאריך הישיבה:                              י"ד בסיון התשע"ט (17.6.2019)

בשם המערערת בע"א 2252/17:                                               עו"ד ארז בורג

בשם המערער בע"א 3443/17: בעצמו

בשם משיבים 5-1:                  עו"ד מיכאל שרון

בשם משיב 7:                        עו"ד יוסף ברינט

בשם משיב 9:                        בעצמו

 

פסק דין

 

השופט ד' מינץ:

 

           לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 43180-10-14 שנשמע במאוחד עם פש"ר 805/07 (כב' השופטת י' קראי-גירון)), במסגרתו נדחתה בקשת המערערת בע"א 2522/17 (להלן: המערערת) למתן פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בנכס שבמחלוקת שייכות לה.

 

הרקע לערעורים

1.            הרקע לערעורים ארוך וסבוך, מתפרש על פני עשרות שנים וכולל התדיינויות משפטיות שונות. אתאר אפוא רק את תמצית הדברים הרלוונטיים ביותר לענייננו.

 

           במוקד ההליך ובלב המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, הזכויות במקרקעין בשכונת הרמז בפרדס חנה, הידועים כגוש 10119 חלקה 75 (להלן: הנכס) אשר נרכש בעבר על ידי המערער בע"א 3443/17 (להלן: המערער) ומשיבה 5 (להלן: האישה). השניים היו נשואים משנת 1976 עד שהתגרשו בשנת 1990, והם הוריהם של משיבים 4-1 (להלן: המשיבים). כאשר נרכש הנכס, נרשמו הזכויות בו על שם המערער והאישה בחלקים שווים בעמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: עמידר). לצורך רכישת הנכס ניתנו לשניים מספר הלוואות מובטחות במשכנתא, אחת מהן מטעם בנק לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ (בהמשך משיב 7, בנק דיסקונט, אשר בא בנעליו בשל מיזוגם (להלן: הבנק)). נקדים את המאוחר ונציין כי ההלוואות לא נפרעו כסדרן ובשלב מאוחר יותר, בגין כך, פתח הבנק בהליכי מימוש הנכס נגד המערער והאישה.

 

2.            מכל מקום, מספר שנים לפני פתיחת הליכי המימוש, זכויותיו של המערער הועברו לידי המשיבים, בהסכם שנכרת בין המערער והאישה אשר קיבל תוקף בפסק דינו של בית הדין הרבני מיום 13.2.1990 אשר נתן תוקף להסכמות המערער והאישה. שנתיים לאחר מכן, ביום 12.2.1992, נחתם הסכם נוסף בין המערער לבין האישה (להלן: ההסכם הראשון) על פיו "הדירה עוברת בלעדית על שמו" של המערער. האישה חתמה מצדה על ייפוי כח בלתי חוזר המאפשר למערער לפעול בשמה בכל הקשור בנכס, לרבות בקשר למכירתו. דא עקא, משלא קיים המערער את חיוביו על פי ההסכם, עתרה האישה לבית המשפט המחוזי בחיפה לביטולו. בית המשפט המחוזי קבע (ת"א 1234/92 מיום 26.6.1995 ומיום 8.7.1996) כי אכן המערער לא עמד בקיום חובותיו כלפי האישה ועל כן היא זכאית למחצית הזכויות בנכס על חשבון המערער, כאשר מחצית הזכויות בנכס נתונות למשיבים.

 

3.            מן הכא להתם, האישה והמשיבים פונו במהלך שנת 1994 מהנכס אשר התגוררו בו וזאת במסגרת הליכי מימוש בהם נקט הבנק, אשר לא הושלמו. המערער החל בהליכי פשיטת רגל, הוכרז פושט רגל ביום 12.4.2010 על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (פש"ר 805/07) וניתן לו הפטר ביום 1.5.2014, וזאת בין היתר, לאחר שהובהר כי לא הוצגו ראיות כי יש לו זכויות בנכס, ובכל מקרה הוא המחה את זכויותיו בו "ככל שיש כאלה" לנאמן לשם מימושן. רק מאוחר יותר התברר מהודעת המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור מיום 10.8.2014 כי הנכס רשום בפנקסי המועצה בבעלות המערער ובעקבות זאת הורה בית המשפט המחוזי ביום 17.8.2014 על מימוש הנכס על ידי הבנק. לשלמות התמונה יצוין כי במהלך שנת 2010 גם המערערת פתחה בהליכי פשיטת רגל, אך ההליך נמחק כשנה לאחר מכן (פש"ר 31907-06-10, פסק דין מיום 4.10.2011).

 

4.            מכל מקום, זמן קצר לאחר שהורה בית המשפט על מימוש הנכס, הגישה המערערת – אשר נטען כי הייתה בת זוגו של המערער לאחר גירושיו מהאישה – לבית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה מושא ערעורים אלה, אשר הוחלט על שמיעתה במאוחד עם הליך פשיטת הרגל של המערער. במסגרת תביעתה הציגה המערערת הסכם מיום 12.11.1994 (להלן: ההסכם השני), המורה על העברת מלוא הזכויות בנכס לידיה, אם לא תוחזר לה הלוואה שנתנה למערער. לטענת המערערת ההלוואה לא הוחזרה, היא אף העבירה למערער סכומי כסף רבים נוספים לטובת פירעון ההלוואות שניתנו לרכישת הנכס וגם קנתה את הנכס במסגרת הליכי מימוש שנקט הבנק, מכונסת הנכסים שפעלה מטעמו. המערערת טענה כי התעכבה עם הגשת תביעה זו במשך שנים מן הטעם שההסכם השני אבד, ונמצא רק חודשים ספורים טרם הגשת התביעה, אך "ניכר עליו כי הינו מסמך אותנטי משנת 1994". המערערת עמדה על כך שהיא הבעלים של הנכס מכוח ההסכם, מעצם החזקתה בנכס בפועל משנת 1995 (לאחר פינוי האישה והמשיבים מהנכס בשנת 1994) ועד היום, והסכמת הצדדים למסור לה את החזקה בנכס. בית המשפט נתבקש אפוא להצהיר כי הזכויות בנכס שייכות למערערת, ולהורות על רישומן בעמידר.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.            לאחר דיון בתביעה ושמיעת עדים, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערת. ראשית לכל בשל קיומו של השתק שיפוטי החל על המערערים, שכן דבר קיומו של ההסכם השני לא בא זכרו בהליכים המשפטיים השונים שננקטו נגד המערערים ועל ידם, לרבות הליכי חדלות פירעון של המערער ושל המערערת והליכים בבית משפט לענייני משפחה, כאשר הם הצהירו הצהרות סותרות ביחס לנכס. כמו כן, ניתנו הכרעות חלוטות בפסקי דין שמונעות את קבלת התביעה.

 

6.            עוד נקבע כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בהתקיים ראיות רבות הסותרות את טענותיה. בין היתר, ההסכם השני לא דווח לבנק, לא אושר בבית המשפט או בבית הדין ולא דווח לרשויות המס. כמו כן לא נרשמו עיקול, משכון או הערת אזהרה בנכס לטובת המערערת. יתר על כן, ההסכם השני שהוצג הינו הלכה למעשה הסכם הלוואה בלבד, שרק אי-פירעונו היה מעניק למערערת זכות לדרוש את העברת הזכויות בנכס, כאשר לא הוכח כלל כי ניתנה הלוואה או כי זו לא נפרעה. כמו כן לא הוכח כי במועד החתימה על ההסכם, המערער יכול היה להעביר למערערת זכויות בנכס – שכן לא הובהר אם היו לו כלל זכויות כאלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא הוכחה טענת המערערת כי החל משנת 1995 היא וילדיה החזיקו בפועל בנכס. בית המשפט גם מצא כי לא ניתן לבסס קביעת ממצאים עובדתיים על סמך עדויות המערערים, אשר הצהירו הצהרות שונות וסותרות בהליכים משפטיים קודמים ומול רשויות שונות על אודות הנכס וההסכם.

 

7.            נקבע אפוא כי המערערת לא הוכיחה כי יש לה זכויות בנכס. לעומת זאת, נמצא כי למערער ישנן זכויות בו, חובו לבנק שריר וקיים ואין מניעה להמשיך בהליכי מימוש זכויותיו בנכס. עוד נקבע כי לא נסתרו טענות המשיבים כי הם מחזיקים במחצית מהזכויות בנכס.

 

           בשולי הדברים, יצוין כי לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בוטל ההפטר שניתן למערער (החלטה מיום 18.1.2018 בפש"ר 805/07) לאחר שנמצא כי הוא גבה דמי שכירות עבור שימוש בנכס בעודו בהליך חדלות פירעון, חרף טענותיו במסגרת ההליך כי לא עשה כן.

 

טענות הצדדים

8.            המערערים הגישו שתי הודעות ערעור נפרדות, אשר זהות זו לזו בחלקן הגדול, וכאשר המערער (אשר אינו מיוצג) גם הבהיר, בפתח ערעור המערערת, כי הוא זה אשר עמל גם על הכנת ערעורהּ. טענותיהם רבות ומתפרשות על פני הליך פשיטת הרגל של המערער בכללותו, ובכלל זה טענות שונות בדבר התנהלות הנאמן והבנק במסגרת ההליך. אציג רק את עיקרי הטענות הרלוונטיות לעניין.

 

9.            בעיקר, יצאו המערערים חוצץ נגד קביעת בית המשפט המחוזי בקשר לזכויות המערערת בנכס כאשר הם שבים ומציינים כי היא זו אשר פרעה את ההלוואות שרבצו על הנכס. עוד הלינו המערערים נגד קביעת בית המשפט המחוזי בדבר זכויות המשיבים בנכס. המערערים הפנו שוב ושוב להחלטת השופט מ' נאמן בבית המשפט המחוזי בחיפה (במסגרת ת"א 1245/92) מיום 15.8.1993, לפיה לטענתם נקבע כי למשיבים אין זכויות בנכס עד שלא ייקבע כך במסגרת תביעה מצדם לזכויותיהם נגד הוריהם. לטענתם, החלטה זו גוברת על כל החלטה או פסק דין קודמים או מאוחרים לה בהם נקבע כי מחצית הזכויות בנכס נתונות למשיבים. עוד נטען כי המשיבים והאישה הם אשר לא הוכיחו כי יש להם זכויות בנכס, והם אף מנועים מלטעון כן מכוח השתק שיפוטי לאחר שהצהירו בעצמם, בחלק מעדויותיהם, כי המערערת היא זו ששילמה את החובות. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי קיים חוב של המערער לבנק, בניגוד לקביעות קודמות של בית המשפט והצהרות של בא-כוח הבנק והנאמן בהליך פשיטת הרגל.

 

10.         מנגד, המשיבים כולם (ולא רק משיבים 4-1) עמדו על דחיית הערעורים מכל וכל כשהם מפרטים את התנהלות המערערים אשר בהובלת המערער מרבים בנקיטת הליכי סרק בחוסר תום לב קיצוני, במטרה לעכב ולמנוע את הליכי מימוש הנכס.

 

11.         הנאמן הוסיף וציין כי טענת המערערת כי לא הוחזרה לה הלוואה שניתנה למערער לפני למעלה מ-20 שנה הייתה צריכה להיות מוגשת לנאמן במסגרת תביעת החוב, ומשלא פעלה כך יש לדחות את ערעורה על הסף, ולמנוע את ניסיונה כעת לעקוף נושים רבים אחרים של המערער. נטען כי המערערת לא הוכיחה כי יש לה זכויות בנכס וכי שילמה לנושים כטענתה, כאשר עדויות שני המערערים מלאות סתירות אותן פירט בהרחבה. עוד הדגיש הנאמן כי גם לוּ היה מוכח ששילמה המערערת סכומי כסף שהמערער לא השיב לה, היא לא עשתה דבר לרישום זכויותיה הנטענות בנכס.

 

12.         בא-כוח הבנק הדגיש מצדו כי מאז פתיחת הליכי מימוש ראשונים נגד המערער בשנת 1995, ובמשך כל הליכי ההוצאה לפועל מאז – בהם ביקש המערער לעכב את הליכי המימוש – המערערת מעולם לא צוינה על ידי המערער כבעלת זכויות בנכס עד לתביעתה בהליך דנן. כך היא גם לא הוזכרה כלל במסגרת הליכי חדלות הפירעון. עוד הודגש כי יש לדחות מכל וכל את טענת המערערת כי רכשה את הנכס באמצעות כונסת הנכסים מטעם הבנק. גם לטענת הבנק מדובר בתביעה חסרת תום לב שמטרתה למלט את הנכס מידי בעליה החוקיים.

 

דיון והכרעה

13.         כפי שעולה מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוא השתית את חלקו הארי של פסקו על קיומו של השתק שיפוטי החל על שני המערערים שטענו דברים והיפוכם בהליכים שכל אחד מהם קיים בעבר. כפי שנאמר לא פעם, בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מסוימת, מושתק מלטעון באותו הליך או בהליך אחר טענה הסותרת טענה זו. תכליתו של כלל ההשתק השיפוטי, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן למנוע את ניצולם לרעה של בתי המשפט (ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים, פסקה 11 (4.8.2014); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 634-632 (2005) (להלן: עניין בית ששון); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 29 (מהדורה שתים עשרה, 2015)). כן הובהר בפסיקה כי תכלית זו שני פנים לה: האחד, הפן המוסרי, לפיו הדוקטרינה נגזרת משיקולי צדק ומעיקרון תום הלב, ובתוך כך מבקשת למנוע פגיעה בבתי המשפט; השני, הפן המעשי בדבר מניעת קבלת החלטות הפוכות בידי טריבונלים שונים (ע"א 6181/08 וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו, פסקה 10 (28.8.2012); ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, 194 (1994)).

 

14.         בענייננו, מדובר במקרה ייחודי וקיצוני שבו קיימת הצדקה להחיל דוקטרינה זו במלואה. במסגרת הליכים משפטיים שונים המערערים הצהירו, כל פעם באופן שונה וסלקטיבי בהתאם לאינטרס האישי השונה העומד על הפרק בכל הליך נתון, מי הוא האוחז בזכויות בנכס.

 

15.         בתמצית, בתצהיר עדות ראשית שהוגש לפני בית המשפט המחוזי במסגרת תביעת המערערת, טען המערער כי בהתאם להוראות ההסכם הראשון, זכויותיה של האישה בנכס הועברו לידיו, ולאחר מכן הוא מכר את הנכס בשנת 1994 למערערת על מנת שיוכל לעמוד בפירעון החובות שרבצו על הנכס, כאשר כיום מתגוררים בדירה ילדי המערערת (תצהיר עדות ראשית מטעם המערער, פסקאות 3-2). גרסה זו שונה בתכלית מגרסת המערער במסגרת הליכים משפטיים אחרים: בהליך פשיטת הרגל שנפתח ביוזמתו, בהליך אחר שנוהל בבית משפט לענייני משפחה בעניינם של המערער והאישה ובמסגרת הליכי הוצאה לפועל שנוהלו בעבר למימוש הנכס, בהם עמד המערער על כך שהנכס שייך לאישה ולמשיבים. לוּ לצורך המחשת עוצמת הדברים, נתמקד קמעה בהצהרות המערער במסגרת הליכי חדלות הפירעון שנפתחו ביוזמתו, ויהיה זה אך לצורך הדוגמה להתנהלות המערער ביתר ההליכים.

 

16.         במסגרת אותו הליך, דבר קיומו של הנכס התעורר עם הגשת התנגדות הבנק למתן הפטר למערער. בא-כוח המערער טען כי מדובר בנכס ש"ככל הנראה" שייך למשיבים, ואין לו כל חלק בו (פרוטוקול הדיון מיום 27.2.2014 בפש"ר 805/07, עמ' 3). בחקירתו במשרד הנאמן הבהיר המערער כי הנכס הועבר למשיבים ולאישה. כך לדברי המערער: "לשאלתך, אין לי שום קשר לבית הזה. לשאלתך מי שמשלם את המשכנתא על הבית הזה זה לא אני, ומי שאמור לשלם זה גרושתי, הגב' שולמית לוי. אני לא יודע אם היא משלמת את המשכנתא. אני השארתי את הדירה לפי פסק הדין משנת 1990 והיא המשיכה לגור שם עם הילדים" (פרוטוקול חקירת החייב מיום 20.3.2014, עמ' 1). בהמשך הוגש תצהיר מטעם המערער במסגרתו הובהר כי "הבנק אינו יכול לנכס לעצמו נכס שאינו שייך לי, הנכס אינו שייך לי אלא לילדי ולגרושתי, הכול מכוח פס"ד אשר ניתן בשנת 1990 האומר במפורש כי את חלקי, מחצית מהנכס, העברתי לילדים במתנה והמחצית השנייה לשולמית לוי" (פסקה 1ב. לתצהיר המערער מיום 30.3.2014). בין היתר בעקבות הבהרות אלה, ניתן למערער הפטר ביום 1.5.2014 כאשר כפי שפורט לעיל, במסגרת אותה החלטה הובהר כי לא הוצגו ראיות בדבר זכויות המערער בנכס ומכל מקום המערער המחה זכויותיו בנכס "ככל שיש כאלה" לנאמן לצורך מימושן.

 

17.         אם כן, במסגרת הליך פשיטת הרגל, הציג המערער סיפור דברים שונה בתכלית מזה שעליו עמד במסגרת ההליך דנא. כך, לטענתו, החל משנת 1990, ובהתאם לפסק הדין הרבני שניתן בעניינו, הנכס נותר בבעלות האישה והמשיבים. המערער עמד על כך שלא היו לו כלל זכויות בנכס והוא אף אדיש לשאלה אם הנכס ימכר במסגרת הליך המימוש. דבר זכרו של ההסכם השני לא נודע במסגרת הליך פשיטת הרגל, כאשר המערער מצביע במפורש על האישה והמשיבים כבעלי הזכויות בנכס, וזאת החל משנת 1990.

 

18.         כיצד אפוא ניתן להלום את טענות המערער כי הזכויות בנכס היו בידיו (לאחר שהועברו לו על ידי האישה במסגרת ההסכם הראשון) והוא זה אשר מכר את הנכס למערערת בשנת 1994? למערער הפתרונים. התנהלותו של המערער היא כשל "להטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי-המשפט", כפי שהיטיב לתאר הנשיא א' גרוניס בעניין בית ששון (עמ' 636). לא רק המערער לוקה בכך, כי אם גם המערערת עצמה. די אם נציין כי המערערת לא הצהירה על זכות כלשהי בנכס במסגרת הליכי פשיטת רגל בהם החלה (פש"ר 31907-06-10) ובמסגרת "דין וחשבון על חובות ונכסים" שהגישה, לא בא זכרו של הנכס (כאשר המערערת מציינת רק את בעלותה על נכס אחר בפרדס חנה, ברחוב השופטים).

 

19.         הנה כי כן, דבר קיומו של ההסכם השני אשר "צץ" לפתע במהלך שנת 2014 – מבלי שדווח לרשויות כלשהן ומבלי שנרשמה הערת אזהרה בקשר לזכויות שנטען כי הועברו במסגרתו – לא בא לידי ביטוי בהליכים משפטיים שונים שננקטו נגד המערערים ועל ידם, ואף עומד בסתירה להצהרותיהם. המערערים לא סיפקו כל הסבר של ממש לסתירות אלו. בנסיבות אלה, בצדק רב קבע בית המשפט המחוזי כי הם מושתקים מלטעון לזכויות המערערת בנכס, מכוח אותו הסכם.

 

20.         מאותו נימוק גם אין מקום להידרש לטענות המערערים בדבר קביעת בית המשפט המחוזי בקשר לזכויות המשיבים בנכס. די בכך שהמערער הצהיר בהליכים כאמור לעיל כי מחצית הזכויות בנכס שייכת למשיבים, כדי שהוא יהיה מנוע מלהעלות טענה סותרת בהליך זה. זאת ועוד, למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין, אין מקום להידרש לטענה המרכזית שהעלו המערערים בהקשר זה, כי יש בהחלטה שניתנה במסגרת ת"א 1254/92 מיום 15.8.1992 – החלטה דיונית אשר דחתה את בקשת המערער לצרף את ילדיו המשיבים כנתבעים באותו הליך – כדי לגבור על קביעה בפסק דין בדבר זכויות המשיבים בנכס.

 

21.         כאמור לעיל, בנסיבות העניין די באמור כדי להביא לדחיית תביעת המערערת לפני בית המשפט המחוזי ולערעורי המערערים כאן, מפאת השתק שיפוטי. ממילא אין אפוא עוד כל מקום להידרש ליתר טענות המערערים, בדבר קביעת בית המשפט המחוזי על אודות זכויות המערער והמשיבים בנכס. כך גם אין מקום להידרש לטענות המערערים בקשר לקביעה כי המערערת לא עמדה ברף ההוכחה הנדרש להוכחת טענותיה כי בכלל ניתנה למערער הלוואה לפי פרטי ההסכם השני, כי היא נשאה בתשלומים שונים בגין הנכס ואף רכשה אותו וכי היא זו שהחזיקה בנכס במשך שנים.

 

22.         בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי מדובר בטענות נגד ממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לאחר שהתרשם מהראיות ונשמעו עדים וביניהם המערערים אשר נחקרו על תצהיריהם.

 

           כך למשל, בית המשפט מצא כי לא עמדה המערערת בנטל להוכיח כי הזכויות בנכס הועברה לידיה, שכן לא הוצגה כל תשתית עובדתית סדורה המוכיחה כי מולאו התנאים להעברת הזכויות בנכס, בהתאם להסכם השני הנטען, וגם לא הוכח כי דווח על ההסכם לרשויות או לגורמים אחרים רלוונטיים. בית המשפט גם מצא כי המערערת הציגה גרסאות שונות בקשר לשאלה האם ילדיה התגוררו בנכס. קביעתו של בית המשפט המחוזי בקשר לזכויות המערער בנכס התבססה על רישום הזכויות ודיווחים לרשויות בקשר לזכויותיו, כמו גם על עדויותיהם של עדים – המשיבים ואדם נוסף – על פיהם נגבו דמי שכירות על ידי המערער לגבי הנכס. גם בקשר לקביעת בית המשפט שהחוב לבנק לא נפרע, בית המשפט הגיע למסקנה זו בהסתמך על ראיות שהציג בא-כוח הבנק, ואף על הודאות המערערים עצמם.

 

23.         כידוע, בית המשפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת והמבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי (ראו למשל: ע"א 8329/16 טרנס אטלס נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 16 (4.6.2018); ע"א 3132/14 יורם נ' מלח הארץ בע"מ, פסקה 7 (18.6.2015)). מקרה זה אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ביותר המצדיקים לסטות מכלל זה. גם לא מצאתי כל בסיס להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי כי לא ניתן ליתן אמון בעדויותיהם של המערערים, בין היתר בהתחשב בסתירות המהותיות המתגלות בדבריהם.

 

לפיכך, אציע אפוא לחבריי לדחות את שני הערעורים ולחייב כל אחד מהמערערים ביחד ולחוד לשאת בהוצאות משיבים 5-1 יחדיו בסך של 10,000 ש"ח, בהוצאות משיב 7 בסך של 10,000 ש"ח ובהוצאות משיב 9 בסך של 10,000 ש"ח.

 

 

ש ו פ ט

השופטת ע' ברון:

 

           אני מסכימה.

 

ש ו פ ט ת

 

השופט א' שטיין:

 

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.

 

           ניתן היום, ‏כ"א בסיון התשע"ט (‏24.6.2019).

 

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
4
בש"פ 2436/20
החלטה
07/04/2020
טען מסמכים נוספים