אורלן הנדסת בנין ופיתוח בע"מ נ. הנאמנות לתכנון ופתוח שרותים | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

אורלן הנדסת בנין ופיתוח בע"מ נ. הנאמנות לתכנון ופתוח שרותים

ע"א 2209/18
תאריך: 15/07/2019

 

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

 

 

ע"א  2209/18

ע"א  2233/18

 

 

 

לפני:  

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופטת ע' ברון

 

כבוד השופט ג' קרא

 

המערערים והמשיבים שכנגד:

1. אורלן הנדסת בנין ופיתוח בע"מ

 

2. חיים בוטנרו

 

3. עדי פברמן

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה והמערערת שכנגד:

הנאמנות לתכנון ופתוח שירותים למען הזקן באזור אשקלון

 

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בת"א 4346/05 ובת"א 14224-03-12 שניתן בימים 27.12.2017 ו-30.10.2017 על ידי כבדו השופט ש' פרידלנדר

 

תאריך הישיבה:

כ"ד בסיון התשע"ט      

(27.06.2019)

 

 

בשם המערערים והמשיבים שכנגד:

 

עו"ד משה גולדברג; עו"ד יריב חנדלי

 

בשם המשיבה והמערערת שכנגד:

 

עו"ד יובל שטנדל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק-דין

 

 

השופט נ' הנדל:

 

1.           מונחים לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 4346/05 ו-ת"א 14224-03-12, כב' השופט ש' פרידלנדר), שדחה את חלקן המרכזי של שתי תביעות שהוגשו בנוגע לפרויקט בניה. המערערים בע"א 2209/18 הם חברה קבלנית, בעליה ובעל תפקיד בה (להלן יחד: הקבלן). הקבלן נשכר על ידי המערערת בע"א 2233/19 (להלן: המזמינה) להוסיף קומה ומחלקות בבית אבות בעיר אשקלון. נתון נוסף הרלוונטי להכרעה הוא חלוקת הפרויקט לשני שלבים נפרדים – שלב א' ושלב ב' – שהקבלן נשכר לבצע את שניהם. נקדים כבר עתה ונאמר כי לפי קביעת בית המשפט המחוזי, הקבלן הפר את החוזה בהיבט של מועד סיום הפרויקט, אך קיבל ארכה לשם תיקון ההפרה. כפי שיובהר, מתן הארכה אינו פוגע בזכות המזמינה לפיצויים בגין ההפרה, אך הוא מונע ממנה את הזכות להפסיק את עבודת הקבלן בטרם מוצתה הארכה, לפחות ככל שמדובר בהפסקה המבוססת על הפרת החוזה. ברם, המזמינה סילקה את הקבלן מן הפרויקט בטרם נשלמה תקופת הארכה, ולכן היא זו שחייבת לפצותו בפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה למצב מעין זה, לצד חיוב הקבלן בפיצוי בגין עצם תקופת האיחור.

 

וביתר פירוט, הקבלן לא עמד בלוחות הזמנים שנקבעו עמו, לטענתו עקב מחדלים של המזמינה. האחרונה, לעומת זאת, טענה כי העיכובים נעוצים באופן התנהלות הקבלן, כגון העדרם של בעלי תפקידים מאתר הפרויקט, כוח אדם קטן מדי והתנהלות עצלה. בין הצדדים התקיימו שיחות וישיבות, ובסופו של דבר ניתנו לקבלן מספר ארכות לסיים את שלב א' של הפרויקט. הארכה האחרונה שניתנה הייתה למשך כחודשיים, אך כחודש לאחר מתן הארכה הודיעה המזמינה לקבלן כי היא מסלקת את ידו מאתר הבנייה ומחליפה אותו בקבלן אחר.

 

2.           החוזה בין הצדדים התייחס לשני תרחישים שבהם תוכל המזמינה להפסיק לצמיתות את עבודת הקבלן. התרחיש הראשון אינו כולל אשם כלשהו מצד הקבלן, אלא תלוי בצרכי המזמינה ובשיקול דעתה (סעיף 46 לחוזה). לשם הפסקה כזו די בהודעה מצד המזמינה. הפסקת העבודות באופן חד צדדי על ידי המזמינה מזכה את הקבלן בתמורה עבור העבודה שבוצעה בפועל, וכן בפיצוי מוסכם לפי מנגנון הקבוע בחוזה, אשר ממצה את זכות הקבלן לתשלום "לרבות הוצאותיו והפסד רווחים", כלשון החוזה. התרחיש השני שבו זכאית המזמינה להפסיק את החוזה הוא תרחיש שבו נפל אשם כלשהו בפעולת הקבלן. סעיף 63 לחוזה קובע רשימה של עילות המאפשרות את "סילוק ידו" של הקבלן, ובין היתר כשהקבלן "הפסיק את ביצועו" של הבינוי, או "כשהמנהל סבור שקצב ביצוע המבנה איטי מידי כדי להבטיח את השלמתו במועד הקבוע בחוזה או במועד שהוארך". הפסקה כזו של החוזה בידי המזמינה תלויה בהוראה בכתב, המאפשרת לקבלן "לציית" (כלשון החוזה) בתוך 14 ימים להוראת המזמינה ולתקן את הדרוש תיקון – המשך של בניה שהופסקה או האצת הקצב ונקיטת פעולות לשם עמידה בלוחות הזמנים. בניגוד לתרחיש הראשון, שבו על המזמינה לפצות את הקבלן בגין הפסקת עבודתו, בתרחיש השני דווקא הקבלן – שבפעולותיו נפל "אשם חוזי" – הוא שצריך לפצות את המזמינה על נזקיה (סעיף 63(3)(ו) לחוזה).

 

במקרה שלפנינו המזמינה הפסיקה את עבודת הקבלן, בנסיבות שאינן עונות במדויק על שני התרחישים הקבועים בחוזה: מן הצד האחד, ההפסקה לא הייתה על רקע שיקוליה הבלעדיים של המזמינה, אלא בעקבות אופן התנהלות הקבלן והאיחור הרב בלוחות הזמנים. לפי קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, התנהלותו של הקבלן עלתה באופן עקרוני לכדי "הפרה" של החוזה במובן של סעיף 63 לו. מן הצד האחר, לקבלן ניתנה ארכה לתיקון ההפרה, אך המזמינה הפסיקה את עבודתו קודם לסיום הארכה, ובנוסף לכך לא ניתנה התראה כנדרש בחוזה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא מה המשמעות המשפטית של הפסקת עבודת הקבלן בנסיבות המתוארות, וכתוצאה מכך מהן הזכויות העומדות לכל אחד מן הצדדים.

 

3.           בית המשפט המחוזי נתן בשלב הראשון "פסק דין חלקי". תחילה תוער הערה דיונית. נכון היה לסווג הכרעה זו, מבחינה רעיונית ועל פי כללי הפסיקה, כ"החלטה אחרת", הואיל ומדובר בקביעה חיובית לעניין אחריות המזמינה בלבד. במסגרת ההכרעה לא ניתן כל סעד. לכן פסק דין יבוא לעולם עם קביעה ביחס לפיצוי שנדרש, כנגזר מהאחריות שהוטלה. לכך יש היבטים מעשיים. למשל, על פסק הדין החלקי הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור, ולא ערעור בזכות. בקשה זו נדחתה לנוכח היות ההכרעה לגבי האחריות בלבד. הלכה היא כי לא הכותרת קובעת אלא המהות. נקודה מעשית נוספת היא כי בית המשפט קמא שינה, לשיטתו, את ניסוח מסקנתו בעניין האחריות, כפי שיובהר – דבר שלא היה אפשרי לו היה מדובר בפסק דין ולא בהחלטה אחרת.

 

          לגופה של הכרעה נקבע כי המזמינה לא הייתה רשאית להסתמך על סעיף 63 לחוזה. כזכור, הסעיף קובע כי במקרה של הפרת החוזה בידי הקבלן, כמוגדר בסעיף, רשאית המזמינה לסלק את הקבלן מהפרויקט תוך חיובו בפיצויים. הטעם לקבלת עמדת הקבלן הוא מתן הארכה לתיקון ההפרות וביטולה באופן חד-צדדי בידי המזמינה, בנוסף לאי-מתן התראה כנדרש על פי החוזה. המזמינה טענה אמנם שפעלה כפי שפעלה שכן הקבלן "נטש" מיוזמתו את הפרויקט לאחר מתן הארכה, אך טענה עובדתית זו נדחתה לאחר בחינת הראיות שהגישו הצדדים. לכן הסיק בית המשפט המחוזי כי הקבלן הוא שזכאי לפיצוי מצד המזמינה, ולא להפך. בפסק הדין שניתן בהמשך נקבע שבנסיבות אלה, יש לראות את סילוק הקבלן מהפרויקט כקרוב בתוצאותיו למקרה שבו הפסיקה המזמינה את עבודת הקבלן ללא טעם מיוחד, מקרה שבו נקבע כי על המזמינה לפצות את הקבלן בפיצוי המוסכם.

 

          בית המשפט המחוזי הוסיף וחישב את שיעור הפיצוי המגיע לקבלן בגין הפסקת עבודתו, לפי המנגנון המוסכם שנקבע בחוזה. לענייננו רלוונטית קביעתו כי הקבלן זכאי לפיצוי המוסכם רק ביחס לשלב א' של החוזה, שלגביו ניתנה ארכה, אך לא לגבי שלב ב'. קביעה זו נסמכה על כך שהוכח במאזן הסתברויות שהקבלן אכן "הפר" את החוזה, במובנו של סעיף 63 לחוזה, ועקרונית הייתה המזמינה רשאית לסלקו מבלי לפצותו על כך. אמנם ביחס לשלב א' ניתנה ארכה ומכאן שהמזמינה חייבת לפצות את הקבלן ולא להפך, אך לנוכח התנהלות הקבלן ומערכת היחסים על נסיבותיה, הוכח כי סביר היה שממילא לא היה הקבלן ממשיך לבצע גם את שלב ב'. זאת לנוכח האיחור הרב בלוחות הזמנים ואופן התנהלות הקבלן, והסעיף החוזי המאפשר להפסיק בנסיבות כאלה את עבודת הקבלן מבלי לפצותו.

 

בפסק הדין נקבע גם שיעור הפיצוי שבו חייב כל אחד מן הצדדים בגין האיחור בהשלמת הפרויקט. לפי חוות דעת המומחה המוסכם, שאומצה על ידי בית המשפט המחוזי, יש לזקוף לחובת המזמינה כשליש מתקופת האיחור, ולזקוף לחובת הקבלן כשני שלישים מתקופה זו. הפיצוי חושב על פי המנגנונים החוזיים שנקבעו בין הצדדים למקרים מעין אלה. כן נדחתה התובענה האישית נגד מערערים 3-2, מן הטעם שהאיחור היה בגדר "כשל רגיל בניהול העבודה", ולא ניצול לרעה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הקבלנית. אשר לטענת המזמינה כי המערערים יצרו בתרמית מצג שווא בדבר הכשרתו ותפקידו של מערער 3 בע"א 2209/18 (להלן: מערער 3) – נקבע כי בכל מקרה לא הוכח קשר סיבתי בין האיחור בעבודת הקבלן וטענות התרמית. עם זאת, לנוכח פגמים בהתנהלות הקבלן לא חויבה המזמינה בהוצאות משפט. בשולי הדברים נדונו עניינים נוספים הנוגעים לחישוב שיעור הפיצויים, כמו גם סוגיות של התיישנות וחיוב בריבית פיגורים. בשורה התחתונה נמצא שכל אחד מן הצדדים חייב לרעהו כמה מאות אלפי שקלים – ולאחר קיזוז נותר יתרון מסוים לקבלן – הגם שהסכום הכולל שנתבע בכל אחת מן התביעות עמד על כשמונה מיליוני שקלים.

 

אלה עיקרי פסק הדין, שעליו הגישו שני הצדדים ערעורים. עיקר טענות הקבלן עוסק בגובה הפיצוי שנפסק לזכותו בגין הפסקת עבודתו. לטענתו, בית המשפט המחוזי סתר בפסק דינו את קביעותיו ב"פסק הדין החלקי", כפי שהוגדר. בפסק הדין נקבע כי החוזה בוטל כדין, לנוכח הוראת החוזה המאפשרת זאת, ואילו בפסק הדין החלקי נקבע שהחוזה בוטל בידי המזמינה שלא כדין. עוד נטען כי ההכרעה בפסק הדין סוטה מהלכות של בית משפט זה, וכי מדובר בסוגיה עובדתית שבית המשפט העלה מיוזמתו תוך פגיעה בזכויות הדיוניות של הקבלן. כל אלה מובילים, לשיטת הקבלן, לכך שיש לפסוק לו פיצויי קיום מלאים, ולא להסתפק בפיצוי המוסכם בחוזה למקרה של הפסקת עבודתו לפי שיקול דעתה של המזמינה. לחלופין נטען כי גם אם הוא זכאי לפיצוי המוסכם, לא היה מקום להניח כי עבודתו הייתה מופסקת ממילא בשלב ב' של הפרויקט מבלי שיהיה זכאי לפיצוי. בשולי הדברים הועלו טענות קונקרטיות לגבי אופן חישוב הפיצויים, הפטור שניתן לקבלן מריבית פיגורים, חוות דעת המומחה המוסכם שאומצה בפסק הדין, גובה הוצאות המשפט וכיוצא באלה. המזמינה, מנגד, שבה על הטיעונים שהעלתה בבית המשפט המחוזי. עיקר שבהם –  טענתה כי הקבלן הוא שחייב לפצותה בגין סילוקו, ולא להפך. הבסיס המרכזי לכך הוא טענתה העובדתית כי הקבלן נטש את הפרויקט לאחר מתן הארכה, והטענה כי הקבלן ביצע תרמיות שונות. 

 

4.           בנסיבות העניין, עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מקובלים עלי ואיני סבור כי המקרה מצדיק התערבות בהיבט העובדתי ואף בהיבט המשפטי, בכפוף לאמור בהמשך. אדרש לשלוש נקודות הנוגעות למחלוקות המרכזיות בין הצדדים. הראשונה עוסקת בפן הדיוני, השנייה בפן העובדתי והשלישית בפן המשפטי המהותי.

 

א.       היחס בין פסקי הדין. ב"פסק הדין החלקי" דן בית המשפט המחוזי בשאלת אחריות המזמינה בגין סילוק הקבלן: האם מדובר בסילוק בעקבות הפרת החוזה מצידו, באופן ששולל ממנו פיצויים כלשהם; או שלנוכח מתן הארכה לא ניתן היה לסלקו בעילה של הפרת החוזה שבגינה ניתנה הארכה, עוד בטרם נשלמה תקופת הארכה. בית המשפט הכריע לטובת הקבלן בשאלה זו. סוגיית הסעדים הושארה לפסק הדין הסופי. אם כן, הקביעה בפסק הדין הסופי כי הקבלן זכאי לפיצוי המוסכם בגין הפסקת פעילותו, ולא לפיצויי קיום מלאים כפי שדרש, אינה סותרת כלל את האמור בפסק הדין החלקי לגבי האחריות. זו לא הכריעה ולא נועדה להכריע בסוגיית הסעדים, אלא רק בשאלה האם נדרש היה לתת לקבלן למצות את הארכה שהוענקה לו. לכן, גם אם יש מתח לשוני מסוים בין פסק הדין החלקי ופסק הדין הסופי – פעם הסילוק כונה "שלא כדין" ופעם "כדין, תוך חיוב בפיצוי מוסכם" – לא מדובר במתח אופרטיבי או בסתירה. בהחלטה הראשונה הוכרעה באופן אופרטיבי רק שאלת האחריות לסילוק, ואילו בפסק הדין הוכרעה באופן אופרטיבי רק סוגיית הסעדים בגין הסילוק.

 

          מכאן שיש לדחות את טענות הקבלן בהקשר זה. ההכרעה כי הוא זכאי רק לפיצוי המוסכם אינה בגדר קביעה עובדתית. זוהי מסקנה משפטית בדבר סוג הפיצוי שלו זכאי הקבלן – פיצוי מוסכם ולא פיצויי קיום. מכיוון שלא מדובר בקביעה עובדתית חדשה, אלא בהתייחסות לסעיף החוזה שחל בנסיבות העניין – לא נדרשה המזמינה להתייחס לאפשרות זו כבר בכתב התביעה. המזמינה התייחסה לאפשרות זו בסיכומיה, הקבלן קיבל את האפשרות הדיונית להגיב לכך – כפי שאכן עשה – והעניין אינו מצדיק את התערבותנו בפסק הדין.

 

ב.       הנסיבות העובדתיות של סילוק הקבלן. שאלה עובדתית מרכזית שבה נחלקו הצדדים נוגעת לנסיבות שבהן סולק הקבלן מן הפרויקט. בית המשפט המחוזי קבע כי המזמינה לא הניחה תשתית להוכחת "נטישת" הקבלן לאחר שניתנה לו ארכה, באופן המצדיק את סילוקו המיידי. קביעה זו נטועה בחומר הראיות שהוצג. כך, לדוגמא, הטענה בדבר נטישה לא הופיעה בהודעת הסילוק שנתנה המזמינה לקבלן בזמן אמת. בהודעה שניתנה הייתה התייחסות למחדלים שונים של הקבלן שהיו ידועים לפני שניתנה הארכה, ושבגינם ניתנה הארכה מלכתחילה. כן פורטו בפסק הדין החלקי אינדיקציות נוספות, כגון התרשמות הגורמים בזמן אמת ומצב אתר הבניה, אל מול חולשת הראיות שהציגה המזמינה, כגון פינוי של מכולה כזו או אחרת או מצבת כוח האדם באתר במועד מסוים. ממצבור הראיות עולה כי אין המדובר בחריג שבו תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה.

 

          טענה עובדתית נוספת שהעלתה המזמינה היא בדבר "תרמית" מצד הקבלן, שהתגלתה למזמינה בדיעבד ומצדיקה את סילוק הקבלן תוך חיובו בפיצויים. הטענה המרכזית נוגעת לתאריו של מערער 3, אשר על פי הנטען הוצג כמהנדס ללא הכשרה מתאימה. בית המשפט המחוזי לא הכריע במפורש בטענת התרמית, אלא קבע כי בכל מקרה טענות אלה אינן מצדיקות את הסעדים שאותם ביקשה המזמינה, שכן אין קשר סיבתי בינן לבין סילוקו של הקבלן בידי המזמינה. סבורני כי גם בקביעה עובדתית זו אין מקום להתערב. גם אם נניח כי המצג שנוצר ביחס לתאריו של מערער 3 יסודו בתרמית, ולא בהתרשלות – לא מדובר בפגם שהיה מונע את כריתת החוזה מלכתחילה, או בפגם המוביל למסקנה שהקבלן לא היה בעל כשירות לבצע את החוזה. הקבלן צירף ראיות המעידות על כך שהמזמינה ידעה כל העת כי מהנדסים אחרים הם בעלי תפקיד ה"מהנדס" בפרויקט, כפי שעולה ממסמכים ותכתובות שנערכו בין הצדדים במהלך תקופת העסקת הקבלן. המזמינה טענה אמנם כי יתר בעלי התפקידים ביקרו באתר הפרויקט רק לעיתים רחוקות, אך גם בראי זה לא הונחה תשתית מתאימה להוכחת טענת התרמית. עולה כי גם בהקשר זה אין הצדקה להתערב בממצאי העובדה שנקבעו בהליך קמא. הדברים אמורים – וביתר שאת – גם ביחס לטענת התרמית השנייה, בדבר זיוף תכתובות עם קבלני משנה, כביכול, לשם חיזוק טענות הקבלן בהליך המשפטי. גם לטענה כזו – אפילו היינו מניחים את נכונותה – אין קשר לסילוק הקבלן.

 

ג.       הניתוח המשפטי של סילוק הקבלן. על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, הפרה יסודית של חוזה מקנה לנפגע את תרופת ביטול החוזה (סעיף 7(א)). ברם, אם למרות זכותו לבטל את החוזה "הנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה – [ביטול החוזה יהיה] תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה" (שם, סעיף 8). לאמור, מתן ארכה מפקיע – לפחות באופן זמני – את תרופת הביטול העומדת לנפגע ההפרה. לא זו בלבד, אלא שנפגע שביטל את החוזה למרות שנתן למפר ארכה לקיימו – עלול להיות מוגדר כמפר בעצמו (ראו ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר. חברה לבנין בע"מ‏, פ''ד נב(1) 210 (1998); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 600-599 (2009)). בענייננו אין צורך לפנות לדין הכללי, שכן הצדדים קבעו במפורש בחוזה כי נדרשת התראה לפני סילוק הקבלן "כשהמנהל סבור שקצב ביצוע המבנה איטי מידי כדי להבטיח את השלמתו במועד הקבוע בחוזה או במועד שהוארך". במילים אחרות, כאשר המועד הוארך – הארכה היא שקובעת. כן נקבע במפורש כי אם המזמינה סבורה שהקבלן לא יעמוד במועד שהוארך – עליה לתת לו התראה בת 14 ימים לפעול לשם האצת קצב הבניה ועמידה בלוח הזמנים החדש. לכן יש לדחות את טענת המזמינה כאילו נפל בהתנהלותה כשל "טכני" או "ביורוקרטי". האפשרות לארכה והצורך בהתראה הוסדרו במפורש בחוזה, במטרה לאפשר לקבלן לנקוט פעולות מיוחדות לשם תיקון הפגמים שנפלו בהתנהלותו. סילוק הקבלן בניגוד לדרישות החוזה יורדות אפוא לשורש העניין, ובדין נקבע כי תוצאת סילוק הקבלן הן חיוב המזמינה בפיצויים.

 

          יחד עם זאת, ומן הצד השני, חשוב לשים לב לכך שתוצאות ההפרה הראשונה לא נעלמות עם מתן הארכה לקיום החוזה. לענייננו קיימים שני מישורים שבהם יש חשיבות להפרה גם כאשר ניתנה ארכה לתיקונה. מישור ראשון, אין במתן הארכה משום "מחילה כללית" על ההפרות, ככל שמחילה כזו לא ניתנה במפורש או במשתמע. הנפגע יוכל לתבוע פיצויים בגין נזקי ההפרה – ככל שנגרמו כאלה בסופו של דבר – גם אם נתן למפר ארכה, והמפר עמד בה והשלים את קיום החוזה (ראו ההפניות בפסקה הקודמת). משמעות מתן הארכה היא ויתור על תרופת הביטול באופן זמני – ולא ויתור על כל התרופות החוזיות. במקרנו המזמינה עדיין זכאית לפיצוי בגין הנזק שגרם האיחור בהשלמת הפרויקט, ובית המשפט המחוזי אכן פסק לזכותה פיצוי כזה. הוויתור היה על תרופת סילוק הקבלן שנקבעה בסעיף 63 לחוזה, ולא על פיצויים כספיים בגין האיחור, המוסדרים בסעיף אחר בחוזה. המישור השני נוגע להמשך היחסים בין הצדדים לחוזה. ככל שמדובר במערכת יחסים דינמית ונמשכת, עשויות להיות להפרה השלכות נוספות. מתן הארכה אינו מאיין אותה לחלוטין, משל לא אירעה מעולם. אצלנו הארכה ניתנה להשלמת שלב א', אך גם לו היה הקבלן משלים עד תום הארכה את שלב א' – עדיין היה הפרויקט כולו נשלם באיחור גדול ביחס למועד שתוכנן. הקבלן עצמו העיד כי כאשר ניתנה לו הארכה, עוד בטרם סולק, היו הצדדים ב"פיצוץ" ובאו בטרוניות רבות זה לזה. בנסיבות כאלה צדק בית משפט קמא בקבעו כי אין להניח שהקבלן היה זוכה להתחשבות יתירה מצד המזמינה גם לשם השלמת שלב ב'. ודוקו, סילוק הקבלן לאחר תום הארכה אינו בגדר "תרחיש ספקולטיבי" כנטען, שהרי המציאות הנתונה היא שהוא סולק בפועל לנוכח התנהלותו, וזאת אפילו בטרם הסתיימה הארכה. יש לדחות אפוא את טענות הקבלן לעניין היקף הפיצוי המגיע לו, שמתבססות על ההנחה שהיה ממשיך לבצע גם את שלב ב' או זכאי לפיצוי בגין הפסקת עבודתו עם תום שלב א'. הנחות אלה נסוגות בפני הממצאים העובדתיים שנקבעו.

 

          סיכומה של נקודה זו – בהתנהלות שני הצדדים נפלו פגמים שונים. מכיוון שסילוק הקבלן לא נעשה לפי הוראות החוזה, הוא זכאי לפיצוי המוסכם שנקבע למקרה של הפסקת עבודתו מבלי ש"סולק" באשמתו. בד בבד, הפרת החוזה מצדו מזכה את המזמינה בפיצויים בגין ימי האיחור שנגרמו באשמתו, כמו גם בצמצום היקף הפיצוי המוסכם, וזאת בהתבסס על הקביעות העובדתיות של בית המשפט ומערכת היחסים הנמשכת בין הצדדים. בכך יש לדחות גם את טענת הקבלן בדבר "הלכות חדשות" שקבעה ערכאה קמא, טענה המתייחסת להלכות שנוגעות לביטולו של חוזה למרות מתן ארכה. כאמור, פה התוצאה צומחת מהחוזה הקונקרטי, בו הסדירו הצדדים במפורש את התרחישים השונים של הפסקת עבודת הקבלן, וממערכת היחסים הייחודית בין הצדדים, על עליותיה, מורדותיה ושלביה השונים. הפסיקה הרלוונטית שדנה במקרים דומים הוצגה לעיל, ואין בממצאים המשפטיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בגדר הלכות חדשות.

 

5.           הצדדים ערערו על ההכרעה בסוגיות נוספות בהליך קמא, ובין היתר: התיישנות תביעת המזמינה; פטור המזמינה מתשלום ריבית פיגורים; פרשנות תניית הפיצוי המוסכם בגין איחור – האם ממצה היא או מתווספת לפיצויים נוספים; טענות הנאמנות נגד אופן בחינת חוות דעת המומחה, וטענות כלליות לעניין "טעויות חשבונאיות" תוך הפניה לסיכומיה בהליך קמא; חוסר הסכמה של הקבלן עם עמדת המומחה בדבר תקופות האיחור; ופסיקת ההוצאות. הכרעת ערכאה קמא בכלל הפלוגתאות, לרבות אלה שצוינו, מקובלת עלי, הן בהיבט העובדתי, הן במסקנה המשפטית והן בקשר ביניהן. נושאים אלה ניתן לדחות על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

 

          התוצאה הסופית, לדעתי, היא כי יש לדחות את הערעור מהנימוקים שפורטו לעיל. לנוכח התוצאה והנסיבות, הייתי מציע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

 

 

 

 

                                                                                                           ש ו פ ט

 

 

 

 

השופטת ע' ברון:

 

          אני מסכימה.

 

 

 

                                                                                                          ש ו פ ט ת

 

 

 

השופט ג' קרא:

 

          אני מסכים.

 

 

                                                                                                          ש ו פ ט

 

 

          אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

 

 

          ניתן היום, ‏י"ב בתמוז התשע"ט (‏15.7.2019).

 

 

 

ש ו פ ט                                     ש ו פ ט ת                                              ש ו פ ט

                                                                                             _________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים