אהרון עפרוני ועוד 574 אח' נ. הרשות לזכויות ניצולי שואה במשר | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

אהרון עפרוני ועוד 574 אח' נ. הרשות לזכויות ניצולי שואה במשר

דנ"א 2147/19
תאריך: 08/08/2019

 

בבית המשפט העליון

 

דנ"א  2147/19

 

לפני:  

כבוד הנשיאה א' חיות

 

המבקשים:

1. אהרון עפרוני ועוד 574 אח'

 

2. אבו ראובן חתון ועוד 1392 אח'

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

הרשות לזכויות ניצולי שואה

 

בקשה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 10.3.2019 ברע"א 2334/18 אשר ניתן על ידי כבוד השופטים ע' פוגלמן, ד' ברק-ארז וג' קרא

 

בשם המבקשים:                     עו"ד דורון עצמון; עו"ד דוד ידיד

בשם המשיבה:                       עו"ד יואב שחם

 

 

החלטה

 

           בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ע' פוגלמן, ד' ברק-ארז וג' קרא) מיום 10.3.2019 ברע"א 2334/18 שבו נדחה ערעורם של יהודים יוצאי עיראק שנפגעו במסגרת מאורעות הפרהוד להכרה בהם כזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז-1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים).

 

רקע והתשתית הנורמטיבית לזכאות לתגמולים לפי החוק

 

1.            הפרהוד, כפי שפורט בהרחבה בפסק הדין נושא הבקשה, הוא השם שניתן לפרעות דמים שבוצעו ביהודי עיראק על ידי האוכלוסייה המקומית בימים 2-1 ביוני 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. במסגרת המאורעות, שהתרחשו בתקופה של אי-יציבות שלטונית בעיראק, פרעו רבים, ובהם תלמידים, פקידי ממשלה, חיילים, שוטרים ואזרחים נוספים ביהודי עיראק. במהלך שני ימי הפרהוד בוצעו מעשי רצח ואונס אכזריים וכן ביזה ושריפת חנויות של יהודים. עניינו של ההליך דנן הוא תביעות שהגישו יהודים יוצאי עיראק שנפגעו במסגרת הפרהוד לרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: המשיבה או הרשות) בבקשה לאשר להם תגמולים על פי החוק וזאת בטענה כי פרעות הפרהוד התרחשו על רקע ומתוך זיקה רעיונית לאידיאולוגיה של גרמניה הנאצית ובהנעתה.

 

2.            המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לזכאות לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים היא סבוכה וההיבטים הנוגעים לענייננו פורטו בפסק הדין נושא הבקשה דנן. בתמצית, בשנת 1952 חתמה מדינת ישראל עם גרמניה המערבית על הסכם לוקסמבורג המוכר יותר כ"הסכם השילומים" (הסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה, כ"א 69, 75 (נחתמה ב-1952) (להלן: הסכם השילומים)). במסגרת ההסכם התחייבה גרמניה לשלם למדינת ישראל פיצוי כספי קולקטיבי לטובת קליטתם ועבור הוצאות שיקומם של ניצולי השואה בארץ. תמורת התחייבות זו ויתרה מדינת ישראל, בכפוף לחריגים מסוימים, על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה, בגין נכות שנגרמה להם עקב רדיפות הנאצים (להרחבה על אודות הסדרי הפיצויים לניצולי השואה בישראל ראו ניצן הלפרין "קצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית: בחינה בראי ביקורת לימודי המוגבלות" מעשי משפט ה 81, 85 (2013); יוסי כץ "השילומים והפיצויים האישיים: גריעת נכי השואה אזרחי ישראל מהזכאות לפיצויים מגרמניה וחקיקת חוק 'נכי רדיפות הנאצים, 1957'" חוקים ד 237, 241-238 (2012)).

 

3.            על רקע זה חוקקה הכנסת את חוק נכי רדיפות הנאצים, המאפשר למי שלקו בנכות עקב רדיפות הנאצים לתבוע תגמולים מהמדינה בגין נזקיהם, וזאת ככל שתובע התגמול היה זכאי לקבלו על פי הוראות הדין הגרמני אלמלא נחתם הסכם השילומים (ראו לעניין זה הגדרת "נכה" בסעיף 1(א) לחוק נכי רדיפות הנאצים; דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד ס(3) 88, 93 (2005) (להלן: דנ"א גרנות); רע"א 8745/11 מימון נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פסקה 2 (10.11.2013)). במילים אחרות, הסדר זה שקבע המחוקק מורה כי לצורך קביעת הזכאות לפיצויים על-פי החוק יש לפנות אל המשפט הגרמני.

 

4.            החוק הרלוונטי בגרמניה הוא "חוק הפיצויים הפדראלי לקורבנות הרדיפות של הנאציונל-סוציאליסטים" משנת 1956Bundesgesetz zur Entschädigung für Opfer) der nationalsozialistischen Verfolgung ולהלן: חוק הפיצויים הגרמני או החוק הגרמני). החוק הגרמני, אשר תוקן בשנת 1965, הכיר בעילת התביעה האישית של מי שנרדפו מטעמי התנגדות לנאציזם, גזע, דת או השקפת עולם באמצעות "מעשי אלימות נציונל-סוציאליסטיים" (ראו לעניין זה הגדרת "נרדף" בסעיף 1 לחוק הגרמני וכן סעיפים 3 ו-8 לחוק הנ"ל; ע"א 51/73 קלמר נ' הרשות מוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד כט(1) 253, 255 (1974) (להלן: עניין קלמר); ר"ע 217/83 הרשות מוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 נ' שוהם, פ"ד מ(1) 789, 795-794 (1986) (להלן: עניין שוהם)). זאת, בגין ראשי נזק שונים המנויים בחוק ובראשם נזקים לגוף ולבריאות (ראו סעיף 28 לחוק הגרמני; דנ"א 2591/14 אפרתי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר, פסקאות 9-8 (6.4.2015)).

 

5.            מעשי אלימות נציונל-סוציאליסטיים הוגדרו בסעיף 2(1) לחוק הגרמני כאמצעים שננקטו על ידי רשויות רשמיות או נושאי תפקידים ברייך או באחת ממדינות הרייך. כפי שצוין בפסק הדין נושא הבקשה, הפסיקה הגרמנית פירשה את הדברים כך שאמצעי האלימות שהחוק הגרמני מדבר בהם הם אמצעים שננקטו בתחומי הרייך השלישי וכך פסקו גם בתי המשפט בישראל באופן עקבי במשך השנים (ראו בין היתר: עניין קלמר, בעמ' 257; עניין שוהם, בעמ' 795; דנ"א גרנות, בעמ' 95 וכן ראו רע"א 2150/08 יונגרייז נ' הרשות המוסמכת, פסקה 1 (9.7.2008)).

 

6.            בהרחבה מסוימת לכלל הנ"ל, נוספה אפשרות של תביעה בגין רדיפות שביצעו "מדינות גרורות" אשר פעלו כ"זרוע הארוכה" של גרמניה הנאצית, ובלבד שמדובר ברדיפות שלטוניות, מאורגנות וממוסדות, להבדיל מפעולות שננקטו בידי יחידים (ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי ת"א) 1919/03 עוזיאל נ' הרשות המוסמכת, פסקה 10 (31.1.2005)). כמו כן, סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני מאפשר תביעה בגין ראש נזק של "שלילת חירות" אף אם חירותו של הנרדף נשללה מחוץ לתחומי הרייך, וזאת על ידי מדינה שהונעה לכך על ידי גרמניה הנאצית (להרחבה בעניין זה ראו למשל דנ"א גרנות בעמ' 97-95; רע"א 954/99 הרשות המוסמכת על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 נ' שטיינפלד, פ"ד נה(1) 617, 621-620 (1999); רע"א 5512/09 הרשקו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פסקאות 1, 4 ו-12-11 (24.11.2009) (להלן: עניין הרשקו)). ואולם, ככל שמעשה הרדיפה אינו חוסה תחת הקטגוריות הנ"ל חל הכלל הגרעיני שבחוק הפיצויים הגרמני אשר מוציא מגדר תחולתו רדיפות שבוצעו על ידי מי שאינם גרמנים ומחוץ לשטחי הרייך.

 

7.            כאמור, כללים אלה מחייבים את הערכאות בישראל על פי דין והלכה היא שבתי המשפט לא יסטו מהפירוש המקובל של החוק הגרמני כפי שאומץ בערכאות בגרמניה, אלא בהתקיים אחד משני חריגים: אחד, מקום בו עמדת הדין הגרמני סותרת את עקרונות היסוד של המשפט הישראלי ואינה מתיישבת עם השקפת עולמו של בית המשפט בישראל; ושני, במקרים שבהם בתי המשפט בגרמניה נחלקו בינם ובין עצמם ביחס לפירוש של חוק הפיצויים הגרמני (ראו ע"א 815/77 לייבנזון-שטיין נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק רדיפות הנאצים, פ"ד לב(3) 269, 276-275 (1978) וכן דנ"א גרנות, בעמ' 94; עניין שוהם, בעמ' 794).

 

8.            לשלמות התמונה יצוין כי ביום 3.12.2015 החליט שר האוצר להעניק ליוצאי עיראק שחוו את אירועי הפרהוד, כמו גם לאוכלוסיות אחרות, זכאות למענק שנתי שעומד כיום על סך של 3,975 ש"ח וכן פטור מתשלום עבור תרופות מרשם הכלולות בסל הבריאות (להלן: ההחלטה המינהלית). בהודעה על ההחלטה הנ"ל אשר פורסמה ביום 6.5.2019 צוין כי ההחלטה ניתנה "לפנים משורת הדין", מתוך הכרה בסבלן של קבוצות אשר חוו התנכלויות אנטישמיות בתקופת מלחמת העולם השנייה ואינן זכאיות לתגמולים חודשיים ולהטבות בשל כך ובשים לב לגילם המתקדם של הנמנים עם אוכלוסיות אלו. כמפורט בהחלטה המנהלית, תחולתה נוגעת למי "שאיננו מעוניין בניהול הליכים משפטיים" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים או חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007.

 

ההליכים המשפטיים

 

9.            במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינם חילקו המבקשים את טענותיהם לשלושה מישורים שאותם כינו "מסלולים" אשר, לשיטתם, בהתקיים אחד מהם קמה להם זכאות לפיצויים והם הוכתרו בשמות "נרדפות בשל מעשי אלימות נציונל-סוציאליסטיים"; "מדינה גרורה"; ו"שלילת חירות". בתמצית, וחרף אי-הדיוק האנליטי שיש בחלוקה זו (ראו פסקה 15 לפסק הדין נושא הבקשה), טענות המבקשים התמקדו בכך שיש להכיר בזכאותם לפיצוי בשל אחת משלוש סיבות: (1) בשל היותם נרדפים שסבלו מאמצעי אלימות נציונל-סוציאליסטיים בעיראק גם אם לא הייתה באופן רשמי חלק מהרייך; (2) בשל היותה של עיראק "מדינת גרורה" אשר הרדיפות בוצעו בחסות שלטונותיה; (3) בשל העובדה שחירותם נשללה מהם בהתאם להגדרה הקבועה בסעיף 43 לחוק הגרמני.

 

10.         כל הערכאות שדנו בעניינם של המבקשים דחו את הטענות שהוצגו בשלושת המסלולים הנ"ל וקבעו כי לא קמה למבקשים עילה לקבלת פיצויים בהתאם לחוק הגרמני. הבקשה לדיון נוסף שלפניי מתמקדת אך בנדבך אחד מתוך מכלול הטענות שהעלו המבקשים והקביעות שנקבעו לגביהן, והיא נוגעת לשאלה אם ניתן לראות במבקשים נרדפים שסבלו מאלימות נציונל-סוציאליסטית אף אם מאורעות הפרהוד התרחשו מחוץ לגבולות הרייך ולא על ידי מדינה שהייתה "גרורה" של גרמניה הנאצית. במילים אחרות, המבקשים טוענים כי יש ליתן פירוש רחב יותר להכרה בנרדפות כתוצאה ממעשי "אלימות נציונל-סוציאליסטיים" – בניגוד לפרשנות שהשתרשה בפסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים – כך שפגיעות שבוצעו על ידי יחידים בחסות הסתה אנטישמית-נאצית מחוץ לגבולות הרייך יוכרו אף הן ככאלה המזכות בפיצוי.

 

11.         הערכאות שדנו בעניינם של המבקשים השיבו על שאלה זו בשלילה והיו תמימות דעים בקביעותיהן בהיבט זה. כך, ועדות העררים בחיפה ובבאר שבע שדנו בעררים שהגישו המבקשים כנגד החלטת הרשות לדחות את תביעותיהם (ו"ע 34142-08-13 ו-ו"ע 9969-11-13) עמדו על כך שפיצוי בגין מעשי אלימות נציונל-סוציאליסטיים בהתאם לדין הגרמני מוגבל לרדיפות שננקטו בתחום הטריטוריאלי או הפרסונלי של הרייך הגרמני או על ידי "מדינות גרורות" בלבד וכי תנאים אלו אינם מתקיימים בעניינם של המבקשים. הוועדות התבססו על חומר ראייתי רחב היקף שכלל חוות דעת מומחים בתחום ההיסטוריה והדין הגרמני, חקירות מפורטות וכן ספרות מקצועית רלוונטית וסיכמו כי פרשנות זו אשר התגבשה לכדי הלכה מבוססת בישראל משקפת נאמנה את הדין הגרמני; כי היא עולה בקנה אחד עם נוסח הסכם השילומים; ואינה סותרת את עקרונות היסוד של המשפט הישראלי באופן המצדיק סטייה ממנה.

 

12.         בית המשפט המחוזי בחיפה, שבו נדונו במאוחד ערעורים שהוגשו על החלטות ועדות הערר (ע"ו (חי') 17971-08-17) בחן את התשתית הראייתית הענפה שהוצגה בפני הוועדות והגיע אף הוא לכלל מסקנה שפיצוי לפי חוק הפיצויים הגרמני מוגבל לאלימות שננקטה בתחומי הרייך הגרמני. זאת, בכפוף להרחבות הנוגעות "למדינה גרורה" ול"שלילת חירות" כאמור לעיל, ובהתאם להלכה שנקבעה על-ידי בית משפט זה בעניין קלמר.

 

           לשלמות התמונה יצוין כי הן ועדות הערר הן בית המשפט המחוזי קבעו בבחינת למעלה מן הצורך כי אף אם הייתה מתקבלת העמדה לפיה חוק הפיצויים הגרמני נתכוון להחיל עצמו מחוץ לתחומי הרייך, לא הוכח כי ההסתה הגרמנית כנגד יהודים הייתה גורם בלעדי אשר הביא לפרוץ אירועי הפרהוד. זאת, בשל ריבוי גורמים שהביאו לפרוץ המאורעות וחרף קביעתה של ועדת העררים בבאר שבע כי להסתה הנאצית הייתה השפעה גדולה על ליבוי השנאה כלפי היהודים בעיראק באותה העת.

 

פסק הדין של בית המשפט העליון

 

13.         המבקשים, אשר לא השלימו הכרעתו של בית המשפט המחוזי, הגישו בקשת רשות לערער לבית משפט זה אשר החליט להיעתר לה ולדון בה כבערעור. ואמנם, לאחר קיום דיון בהליך והגשת ראיות נוספות מטעם המבקשים הגיע בית משפט זה למסקנה כי אין מנוס אלא לדחות את הערעורים בשל "הגבולות הברורים שקבעו החוק וההלכה הפסוקה ומתכליתו של חוק הפיצויים הגרמני, ואשר איננו רשאים להתעלם מהן" (פסקה 63 לפסק הדין נושא הבקשה). אשר לסוגיה העומדת במוקד הבקשה לדיון נוסף, בית המשפט פסע בעקבות ועדות העררים ובית המשפט המחוזי ומצא כי בהתאם להלכה הנוהגת בישראל ולדין הגרמני, סעיף 2(1) לחוק הפיצויים הגרמני מתייחס רק למעשי רדיפה שנעשו בתחומי הרייך הגרמני, וזאת בכפוף להרחבות מוגבלות אשר נקבע כי אינן חלות בנסיבותיו של הפרהוד. הוטעם, כי מערך החקיקה הגרמנית שעסקה בפיצויים לנפגעי רדיפות הנאצים הושתת על עיקרון טריטוריאלי הקושר את הזכאות לפיצויים לשטחה של גרמניה בדרכים שונות, ובין היתר הוזכר סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני אשר התנה את זכאותם של נרדפים לפיצוי מכוחו בזיקה פרסונלית לגרמניה. כמו כן נקבע כי עמדת המבקשים לפיה החוק מחיל עצמו על מעשי רדיפה שבוצעו מחוץ לשטחו של הרייך הגרמני ועל ידי לא גרמנים שבה ונדחתה בפסיקה הגרמנית. בית המשפט הדגיש כי אין באפשרותו לסטות מפירוש מקובל זה לחוק הפיצויים הגרמני שכן הפסיקה הגרמנית בהקשר זה היא עקבית ואין בה כדי לסתור את עקרונות היסוד של שיטת המשפט בישראל. לבסוף, ולנוכח המסקנה שאליה הגיע בית המשפט, נקבע כי שאלת הקשר הסיבתי בין ההסתה הנאצית לאירועי הפרהוד מתייתרת במישור המשפטי, וזאת מבלי לגרוע מחשיבותו ההיסטורית של הדיון באשר לתרומתה של ההסתה הנאצית בעיראק לפרוץ הפרעות.

 

הבקשה לקיום דיון נוסף

 

14.         בבקשה דנן שבים המבקשים וגורסים כי המסקנה שאליה הגיעו הערכאות השונות שדנו בעניינם ולפיה חוק הפיצויים הגרמני לא חל על רדיפות שבוצעו מחוץ לגבולות הרייך, אינה מתחייבת מן הדין הגרמני וכי הלכת קלמר הוותיקה אשר הטמיעה את הכלל הנ"ל בדין הישראלי בטעות יסודה והגיעה העת לשנותה. זאת, בפרט בשים לב לפגיעתה הקשה בזכויותיהם הסוציאליות של השורדים אשר לשיטתם אינה מתיישבת עם השקפת עולמן של הערכאות בישראל. המבקשים טוענים כי פרשנות נכונה של הדין הגרמני מובילה למסקנה כי גרמניה צמצמה את חבותה בפיצויים בגין העילה הנדונה אך ורק ביחס למעשי רדיפה שביצעו מדינות עצמאיות שלא נחשבו ל"גרורות" שלה ולא ביחס לכלל פעולות הרדיפה שבוצעו מחוץ לגבולות הרייך. לשיטתם, מעשי האלימות שביצעו יחידים במסגרת מאורעות הפרהוד מקימים עילה לפיצויים. זאת, בשל קיומו של קשר סיבתי ישיר בין מעשי הסתה גרמניים לבין מעשי הרדיפה ובהינתן האקלים הפוליטי הייחודי ששרר בעיראק באותה העת.

 

15.         המשיבה טוענת מנגד כי דין הבקשה להידחות משלא נקבעה בפסק הדין כל הלכה חדשה. זאת, בפרט בשים לב לכך שאין מחלוקת בין הצדדים שהקביעה השיפוטית שהועמדה במרכז הבקשה היא יישומית באופייה ומבוססת על הלכה ותיקה אשר זכתה לאימוץ נרחב בפסיקתו של בית משפט זה לאורך השנים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בניגוד לעמדת המבקשים וכפי שעולה מן הפסיקה, החקיקה והספרות המשפטית הרלוונטית בגרמניה, ההלכה הנ"ל מבוססת על פרשנות נכונה של הדין הגרמני ואין הצדקה לסטות ממנה. לצד זאת, הוטעם כי ממילא שינוי ההלכה לא יסייע למבקשים וזאת לנוכח קביעתן של ועדות הערר ושל בית המשפט המחוזי כי ההסתה הגרמנית לא הייתה הגורם המרכזי לאירועי הפרהוד.

 

           המבקשים ביקשו להגיש תגובה לתשובת המשיבה אך לא סברתי כי הדבר נדרש.

 

דיון והכרעה

 

16.         לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בתשובה לה ובפסק הדין של בית משפט זה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף. מאורעות הפרהוד שפקדו את יהודי עיראק בחג השבועות של שנת 1941 מהווים פרק כואב וקודר בקורות היהודים בתפוצותיהם במהלך מלחמת העולם השנייה ואין להמעיט בהשפעתה של פעילות ההסתה משולחת הרסן של גרמניה הנאצית באותן השנים על שנאת היהודים שעמדה ברקע המאורעות בעיראק. אולם, השאלה המשפטית בבקשה שבפניי מתוחמת לגבולותיו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע כי קיום דיון נוסף מותנה בכך שבית המשפט העליון פסק הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראוי כי תידון בדיון נוסף (דנ"א 2390/19 סיטון נ' עג'אם, פסקה 6 (28.5.2019); דנ"א 4253/18 פרג'י נ' שזור מושב עובדים להתיישבות חקלאית, פסקה 5 (7.10.2018)).

 

17.         במקרה דנן פסק הדין נושא הבקשה לא קבע כל הלכה חדשה. למעשה הטענה העיקרית שמעלים המבקשים כנגד פסק הדין נושא הבקשה היא כי בית המשפט לא קבע הלכה חדשה אלא המשיך לפסוע בתלם החרוש של ההלכה הפסוקה והטעם המרכזי שהם מעלים בבקשתם לקיום דיון נוסף הוא הצורך לשנות את ההלכה הנוהגת מזה עשרות בשנים ולפיה "אמצעי אלימות נציונל-סוציאליסטיים" – כהגדרתם בחוק הפיצויים הגרמני – הם אמצעים שננקטו בתחומי הרייך הגרמני (בכפוף להרחבות הקונקרטיות שהוזכרו לעיל). הלכה זו, שנקבעה בפסק הדין בעניין קלמר עוד בשנת 1974 בהתבסס על הדין הגרמני, קנתה לה שביתה בפסיקתו של בית משפט זה והוא שב ופסק לפיה, בין היתר, בהרכב של שבעה שופטים במסגרת דנ"א גרנות. השגותיהם של המבקשים על ההלכה הנ"ל וסוגיית התאמתה לדין הגרמני נבחנו בהתבסס על תשתית ראייתית רחבת היקף על ידי הערכאות השונות שדנו בעניינם. בית משפט זה מצא אף הוא – פה אחד – כי העמדה הנטענת על ידי המבקשים שבה ונדחתה בפסיקה הגרמנית לאורך שנים ומשכך לא ניתן לקבלה. קביעה זו אין בה, כאמור, משום חידוש או שינוי של ההלכה הנוהגת, ואף השימוש שעשה בית המשפט בסעיף 4 לחוק הפיצויים כמקור פרשני שלא נכלל בניתוח שערכו ועדות הערר ובית המשפט המחוזי, אין בו כדי להוביל למסקנה אחרת.

 

18.         המבקשים טוענים עוד כי היה מקום לסטות מן ההלכה הוותיקה לפיה חוק הפיצויים הגרמני אינו פורש את מצודתו על מעשי רדיפה שביצעו "לא-גרמנים" מחוץ לגרמניה, משום שהיא סותרת את עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית. בית המשפט דחה, כאמור, טענות אלו בקבעו כי גם אם ההלכה הנ"ל אינה משקפת את מלוא מורכבותה של המציאות ההיסטורית שעומדת ביסוד חוק נכי רדיפות הנאצים, אין לומר שהיא סותרת את עקרונות היסוד של השיטה. קביעה זו היא יישומית באופייה ומבוססת על החריגים המצומצמים שנקבעו לסטייה מן הדין הגרמני והוזכרו לעיל. דומה, אפוא, כי טענות המבקשים בהקשר זה הן טענות "ערעוריות" במהותן וכבר נפסק כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף (דנ"א 4253/18 פרג'י נ' שזור מושב עובדים להתיישבות חקלאית, פסקה 5 (7.10.2018) וההפניות שם).

 

19.         לבסוף, הטענות העקרוניות שהעלו המבקשים ביחס להחלטה המינהלית אין מקומן בהליך של דיון נוסף, ולו משום שהן לא עמדו לבחינה בגלגוליו הקודמים של ההליך דנן. עם זאת, אזכיר כי במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית משפט זה התחייבה המשיבה "לאפשר למערערים [המבקשים כאן] להגיש תביעה למענק מכוח ההחלטה המינהלית גם בגין שנת 2018 אף אם פסק הדין בעניינם יינתן לאחר תום שנה זו, לפנים משורת הדין, ובהתחשב במכלול הנסיבות" (פסקה 59 לפסק הדין נושא הבקשה). בהקשר זה רשמתי לפניי את הסכמת המשיבה (כאמור בפסקה 70 לתשובתה) לאפשר למבקשים להגיש תביעות כאמור – לרבות ביחס לשנת 2018 – עד להכרעה בבקשה לקיום דיון נוסף.

          

20.         בשל כל הטעמים שפורטו לעיל, דין הבקשה להידחות. לצד זאת לא למותר לשוב ולהזכיר את הערתו החשובה של בית המשפט בפסק הדין המדגישה כי ההכרעה בהליכים דנן אין בה "כדי לגרוע מכוחן של הכנסת והממשלה להוסיף על הפיצויים לנפגעי הפרהוד, ככל שימצאו לנכון לעשות כן, בהתאם למדיניות עצמאית של מדינת ישראל, וללא קשר למגבלותיה של החקיקה הגרמנית בנושא" (פסקה 85 לפסק הדין נושא הבקשה). 

 

           הבקשה נדחית, אפוא. אין צו להוצאות.  

 

           ניתנה היום, ‏ז' באב התשע"ט (‏8.8.2019).

 

 

 

 

 ה נ ש י א ה

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים