אברהם ביריאן שלום נ. עדנה אהרון | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

אברהם ביריאן שלום נ. עדנה אהרון

ע"א 8760/18
תאריך: 29/06/2020

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  8760/18

 

לפני:  

כבוד הנשיאה א' חיות

 

כבוד השופטת ע' ברון

 

כבוד השופט י' אלרון

 

המערער:

אברהם שלום ביריאן

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

עדנה אהרון

 

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.10.2018 (כב' השופט ע' גרוסקופף) ב-ה"פ  50442-08-16 וב-ה"פ 63996-12-16

 

 

תאריך הישיבה:

כ"ד באייר התש"ף      

(18.5.2020)

 

בשם המערער:

עו"ד אלי שימלביץ'; עו"ד ניצן אפגין;

עו"ד דניאל אלפסי

 

בשם המשיבה:

עו"ד גיא קונפורטי; עו"ד יאנה יגולניצר;

עו"ד יוני טוטייב

 

 

פסק-דין

 

 

השופטת ע' ברון:

 

 

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.10.2018 ב-ה"פ 50442-08-16 וב-ה"פ 63996-12-16 (כבוד השופט ע' גרוסקופף), במסגרתו ניתן למשיבה סעד הצהרתי שלפיו שלושת נכסי המקרקעין שהם במוקד הערעור נרכשו עבורה בנאמנות על ידי המערער; ועל כן בעלותו של האחרון בנכסים היא בכפוף לנאמנות לטובת המשיבה, ובהתאם על רשם המקרקעין לרשום הערה מתאימה במרשם המקרקעין. עוד נקבע כי אחד הנכסים נמכר למערער רק בחלקו, כך שחלקו האחר נותר בבעלות המשיבה (להלן: פסק הדין).

 

 

העובדות הצריכות לעניין

 

2.       הסכסוך עניינו בשלושה נכסי מקרקעין בנתניה: נכס ברחוב ויצמן 10, נכס ברחוב ויצמן 2 ונכס ברחוב הרצל 35 פינת ויצמן 2 (להלן: הנכס בוויצמן 10, הנכס בוויצמן 2 ו-החנות בהרצל 35, בהתאמה, ויחד: הנכסים). אין עוררין כי הנכסים היו בעבר בבעלות המשיבה, עדנה אהרון (להלן: אהרון), וכי בשנת 2004 נתמנו עליהם כונסי נכסים בעקבות אי פירעון חובותיה של אהרון לבנק לאומי. במהלך שנת 2005 נרכשו הנכסים על ידי המערער, אברהם שלום ביריאן, בגדרי הליכי כינוס הנכסים (להלן: ביריאן).

 

3.       ב-ה"פ 50442-08-16 עתרה אהרון לסעד הצהרתי שלפיו היא בעלת זכויות הבעלות בנכסים (להלן: תביעת אהרון). אהרון טענה כי ביריאן מקורב לבנה דניאל, וכי רכש את הנכסים לבקשתה ובנאמנות עבורה על מנת "לחלצם" מכינוס הנכסים. לדבריה של אהרון, הנכסים נרכשו במסגרת הסכם הלוואה כולל שלפיו ביריאן ילווה לה סך של 710,000 דולר, שחלקו יינתן על דרך רכישת הנכסים ויתרת סכום ההלוואה תועבר לאהרון לפירעון חובותיה. לפירעון ההלוואה הוסכם כי לביריאן יועברו דמי השכירות שיתקבלו מחברת M.G.S (דיאדורה) עבור החנות בהרצל 35 וחנות סמוכה נוספת, וכן דמי השכירות שיתקבלו מהשכרת 11 חדרים בקומה הראשונה שמעל לחנות בהרצל 35 – וזאת למשך שמונה שנים (להלן: דמי השכירות מהרצל 35). סכום זה צפוי היה להסתכם בכמיליון דולר. לתמיכה בטענותיה הציגה אהרון מסמך שנכתב בכתב ידו של ביריאן ונחתם בידי ביריאן ודניאל (בשם אמו), ובו פורטו עיקרי ההסכמות בין הצדדים (להלן: הסכם ההלוואה והנאמנות או ההסכם). אהרון טענה כי ביריאן לא העביר לידיה את יתרת סכום ההלוואה, וכי מסיבה זו סירבה להעביר לידיו את דמי השכירות מהרצל 35. לשיטתה, בשלב זה החל להתכחש להסכם, טען כי הוא בעל הזכויות בנכסים והביא לעזיבתם של שוכרי הנכסים, ובראשם דיאדורה באמצעות תביעת פינוי שהגיש נגדה.

 

ביריאן טען תחילה כי הנכסים לא נרכשו בנאמנות וכי הסכם ההלוואה והנאמנות מהווה זיכרון דברים שמעולם לא השתכלל לכדי הסכם מחייב. בהמשך שינה את קו טיעונו וטען כי ההסכם אינו מקיים את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; וכי אהרון אינה רשאית לדרוש את קיום העסקה משעה שמחד גיסא לא העבירה לו את דמי השכירות, ומאידך גיסא לא החזירה לו את הכסף ששילם עבור הנכסים.

 

4.       בחלוף מספר חודשים עתר ביריאן לסעד הצהרתי שלפיו הנכס בוויצמן 10, המשמש כחנות, מהווה יחידה רישומית אחת שנמכרה לו בשלמותה במסגרת הליך כינוס הנכסים (ה"פ 63996-12-16; להלן: תביעת ביריאן). אהרון טענה מנגד כי בנכס בוויצמן 10 מצויות שתי חנויות נפרדות, שהיו שתיהן בבעלותה עובר לכינוס הנכסים (להלן: החנות הדרומית ו-החנות הצפונית); וכי רק החנות הדרומית נמכרה לביריאן. בשלב מסוים של הדיון בתביעת ביריאן פינתה אהרון את שוכר החנות הצפונית, שאז ביריאן תפס חזקה בחנות הצפונית והשכיר אותה מטעמו לשוכר החנות הדרומית, שאיחד את שתי החנויות והפכן לחנות אחת. אהרון הגישה בתגובה "בקשה דחופה למתן צו עשה להשבת המצב לקדמותו" במטרה להשיב לידיה את החזקה בחנות הצפונית (להלן: בקשת אהרון). בית המשפט קבע כי בקשת אהרון תוכרע במסגרת פסק הדין, וכי דמי השכירות בנכס כולו (שתי החנויות) – שהוחזקו בנאמנות עוד לפני שהוגשה הבקשה – לא יועברו למי מהצדדים עד להכרעה.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

5.       תביעת אהרון ותביעת ביריאן נדונו יחדיו, ואולם בפסק הדין יוחד לכל אחת מהן דיון נפרד. תחילה התקבלה תביעת אהרון, ונקבע כי הנכסים נרכשו בנאמנות עבור אהרון וכי יש לרשום במרשם המקרקעין הערה בדבר קיום הנאמנות. בית המשפט קבע כי הסכם ההלוואה והנאמנות תומך בגרסתה של אהרון, וכמוהו גם עדותו של ביריאן עצמו והסכמי המכר שנחתמו ביחס לנכסים – שבהם נכתב "בנאמנות" לצד שמו של ביריאן (להלן: הסכמי המכר). בתוך כך נדחתה טענתו כי המילה "בנאמנות" נרשמה בהסכמי המכר בעצת רואה חשבון מטעמי מס ומשום כך בלבד, ונקבע כי הימנעותו של ביריאן מזימון רואה החשבון להעיד בעניין זה נזקפת לחובתו. בית המשפט ציין כי לאורך ההליך חל שינוי משמעותי בגרסה העובדתית שהציג ביריאן, שנסוג מגרסתו המקורית ואימץ חלקים מרכזיים מגרסתה של אהרון בעדותו. על יסוד האמור נקבע כי ליבת המחלוקת שבין הצדדים אינה מצויה במישור העובדתי, אלא בשאלות משפטיות שעניינן מצב זכויות הצדדים בעקבות האירועים שהתרחשו לאחר החתימה על ההסכם.

 

במישור המשפטי נקבע כי הסכם ההלוואה והנאמנות התגבש לכדי הסכם מחייב שעומד בדרישת הכתב במקרקעין למרות נוסחו המעורפל והכללי, וזאת משעה שפורטו בו עיקרי ההסכמות באופן שעולה בקנה אחד עם עדויות הצדדים ועם גרסתה של אהרון. יתר טענותיו של ביריאן נדחו, תוך שנקבע כי הנסיבות הקשורות לאי קיום ההסכם ומי נושא באשם לכך לא נתבררו כלל במסגרת ההליך ולכן לא ניתן להכריע בשאלות שמעבר לסוגיית הנאמנות. עוד הובהר כי פסק הדין אינו חותם את הסכסוך שבין הצדדים, שלמרבה הצער מצוי אך בתחילת בירורו, וכי ככל הנראה יידרשו הליכים משפטיים נוספים לבחינת ההפרות הנטענות של ההסכם והשלכותיהן על היחסים המשפטיים שבין הצדדים. בתום הדיון בתביעת אהרון, ביקר בית המשפט בחריפות את התנהלותו של ביריאן "אשר בחר להסתיר מבית המשפט את השתלשלות העניינים כהוויתה, ולפרוס בכתבי טענותיו ובתצהירו מצג עובדתי שקרי, שהופרך כליל מעל דוכן העדים".

 

אשר לתביעת ביריאן, זו נדחתה. נקבע כי רק החנות הדרומית נמכרה לביריאן במסגרת הליך הכינוס המתייחס לנכס בוויצמן 10, כך שהחנות הצפונית הייתה ונותרה בבעלות אהרון שזכאית לרשום אותה על שמה. בהמשך לכך נקבע כי דמי השכירות בחנות הצפונית יועברו לאהרון מעתה ואילך; וכך גם חלקה בדמי השכירות שהוחזקו בנאמנות.

 

סוף דבר, נוסף על חיובו בהוצאות אהרון בסך של 75,000 ש"ח חויב ביריאן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בגובה 50,000 ש"ח, וזאת מתוך "ביטוי למורת רוחו של בית המשפט מהארכת ההליך ב-ה"פ 50442-08-16 שלא לצורך ומהשחתת הזמן השיפוטי".

 

טענות הצדדים בערעור

6.       במסגרת הערעור שב ביריאן על רבות מהטענות שהועלו בבית המשפט המחוזי, וטען כי הנכסים לא נרכשו בנאמנות וכי הנכס בוויצמן 10 נמכר לו בשלמותו. בדיון שנערך לפנינו מיקד ביריאן את הדיון בחלק מצומצם מטענות הערעור. טענתו העיקרית הייתה כי גם אם ייקבע שהנכסים נרכשו בנאמנות, יש להוציא מכלל זה את החנות בהרצל 35 שלגביה הוסכם כי תועבר לבעלותו בתום תקופת הנאמנות. לדבריו הסכם ההלוואה והנאמנות אינו חל ביחס לחנות בהרצל 35, וזאת משום שנזכרים בו רק הנכסים ברחוב ויצמן; ומשום שנחתם לאחר רכישת הנכסים בוויצמן 2 ו-10 ולפני רכישת החנות, כשניסוחו של ההסכם בלשון עבר מעיד כי הוא מתייחס רק לנכסים שכבר נרכשו. עדות נוספת להבחנה בין החנות בהרצל 35 ליתר הנכסים, ניתן למצוא לשיטתו בכך שמונה לגביה כונס נכסים שונה. לצד זאת התייחס ביריאן לתביעת ביריאן; ולדבריו לא היה מקום לקבוע כי דמי השכירות בחנות הצפונית יועברו לאהרון, מאחר שבמסגרת התביעה נתבקש סעד הצהרתי בלבד. ועוד טען כי לא הונחה תשתית ראייתית לצורך הבחנה בין החנות הצפונית לחנות הדרומית בבחינת חלקה היחסי של כל אחת מחנויות אלה בדמי השכירות.

 

7.       אהרון טענה כי הערעור אינו אלא ניסיון להתנער מהגרסה העובדתית שמסר ביריאן בעדותו ולשוב לגרסה העובדתית הכוזבת שהוצגה בכתבי הטענות ונזנחה; שבגינה אף הוטלו עליו, באופן חריג, הוצאות לטובת אוצר המדינה. לגופו של עניין נטען כי הסכם ההלוואה והנאמנות למעשה מגלם שני הסכמים שונים ומקבילים, כך שאין קשר בין רכישת הנכסים בנאמנות ובין החזר ההלוואה, מעבר לכך שההלוואה שימשה בחלקה לרכישת הנכסים בנאמנות; וכי הפרה של הסכם ההלוואה – ככל שהייתה כזו – אינה מייצרת בעלות בנכסים. ביחס לחנות בהרצל 35 נטען כי ביריאן הודה בעדותו כי זו נכללה בהסכם ההלוואה והנאמנות; כי החנות ממוקמת בפינת רחוב ויצמן וניתן לראותה כאחד מהנכסים שנזכרו בהסכם; וכי בפועל אותו כונס נכסים טיפל בכלל הנכסים. בדיון הוסיף בא כוחה של אהרון כי הסכם ההלוואה והנאמנות לא היה הטעם היחיד שבגינו קבע בית המשפט כי גם החנות נרכשה בנאמנות. ועוד הדגיש כי דמי השכירות מהרצל 35 צפויים היו להניב סכום של כמיליון דולר – החזר "השקעתו" של ביריאן בצירוף רווח נאה; ואולם ביריאן עצמו הוא שאחראי לכך שלא זכה ליהנות מדמי השכירות לאחר שהביא לפינוי השוכרים. לעניין תביעת ביריאן טענה אהרון כי הסעד הכספי ניתן במסגרת בקשת אהרון; וכי מעת שנקבע כי החנות הצפונית לא נמכרה לביריאן, בדין נקבע כי יש להעביר לרשותה את דמי השכירות בגינה.

 

דיון והכרעה

 

8.       לאחר שעיינו בכתובים, והוספנו והיטינו אוזן לטיעוני באי-כוח הצדדים בדיון לפנינו, ומששבנו והעמקנו בפסק הדין, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות מתוקף הסמכות המוקנית לנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 460(ב)). מצאנו כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי; כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע; וכי לא נפלה בפסק הדין טעות שבחוק.

 

          במסגרת הערעור העלה ביריאן ערב רב של טענות המכוונות כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שהוכרעו בפסק הדין. חלק ניכר מפסק הדין הוקדש לבירור עובדתי מעמיק ומפורט, ובסופו נתקבלה הגרסה העובדתית שהציגה אהרון, תוך שנקבע באופן חד משמעי כי ביריאן עצמו אימץ גרסה זו בעדותו – כך שנותר רק לברר מהי המסקנה המשפטית המתבקשת מן העובדות. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מסוג זה. אם לא די בכך, הרי שבמסגרת הערעור טען ביריאן כי כלל לא התגבשה נאמנות, ובכך שב למעשה לגרסה העובדתית שהציג בתחילת ההליך. מדובר בגרסה שהופרכה ונזנחה על ידו זה מכבר, ויודגש כי בשל התארכות ההליך שלא לצורך והזמן הרב שנדרש לבירורה אף הוטלו על ביריאן הוצאות לטובת אוצר המדינה בצעד חריג. יש לתמוה אפוא על כך שבערעור מבקש ביריאן לשוב לגרסה זו בלא כל בסיס והצדקה, וממילא אין להתיר לו לעשות כן. יצוין רק, משום המקום שביריאן הקדיש לעניין זה בערעור, כי הקביעה שלפיה החנות בהרצל 35 נרכשה בנאמנות עבור אהרון התבססה על מכלול ראיות ועדויות, והיא חלק ממארג שלם של קביעות שנשזרו לאורך פסק הדין – ומצביעות בבירור על קיומה של נאמנות ביחס לנכסים כולם כהגדרתם לעיל.

 

עם זאת מצאנו כי לא היה מקום להכריע בעניין חלוקת דמי השכירות בחנות הצפונית במסגרת פסק הדין. אלה הוחזקו בנאמנות עוד לפני שהוגשה בקשת אהרון, ובעקבותיה נקבע ביום 23.4.2017 כי יש להותירם בנאמנות עד להכרעה בפסק הדין. במסגרת תביעת ביריאן נתבקש סעד הצהרתי לעניין הבעלות בחנות הצפונית, ובקשת אהרון עסקה אך ורק בהשבת החזקה בה. משכך לא היה מקום לקבוע מסמרות בסוגיית דמי השכירות בחנות הצפונית, וזו דורשת בירור עובדתי נפרד. כלל לא הוברר לפנינו אם וכיצד הועברו דמי השכירות בחנות הצפונית לאהרון, ואולם עיון בנט המשפט מלמד כי לאחר מתן פסק הדין נתבקש בית המשפט להכריע במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ביחס לחלק היחסי שלו זכאית אהרון מתוך דמי השכירות שהוחזקו בנאמנות; ונראה כי סוגיה זו לא הוכרעה. משאלה פני הדברים, הקביעה בנוגע לדמי השכירות בחנות הצפונית מבוטלת וטענות הצדדים שמורות להם בעניין זה. יתר הקביעות בתביעת ביריאן עומדות בעינן (לעניין התערבות נקודתית בפסק דין שהערעור עליו נדחה מכוח תקנה 460(ב) ראו: דנ"א 1654/20 מובילי עטיה שבתאי בע"מ נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 10 (8.6.2020)) .

 

          לפני סיום יוער כי יש להצר על כך שאהרון ובאי-כוחה לא שעו להמלצת בית משפט זה לפנות להליך של גישור בין הצדדים. כך במיוחד בהינתן שנראה כי מדובר ב"יריית פתיחה" בלבד בסכסוך ארוך שנים בין הצדדים, וכי ידרשו הליכים נוספים עד שיובא אל קיצו (ראו: סעיף 54 לפסק הדין). פסק הדין הכריע רק בסוגיית הנאמנות בנכסים וביחס לבעלות בחנות הצפונית, וטענותיהם ההדדיות של הצדדים בנוגע להפרות של הסכם ההלוואה והנאמנות והשלכותיהן המשפטיות שמורות להם.

 

9.       סוף דבר הוא שהערעור נדחה, למעט בעניין דמי השכירות בחנות הצפונית. ביריאן יישא בהוצאות אהרון בסך 5,000 ש"ח.

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

הנשיאה א' חיות:

 

          אני מסכימה.

 

 

 

ה נ ש י א ה

 

 

 

השופט י' אלרון:

 

 

           אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.

 

 

           ניתן היום, ‏ז' בתמוז התש"ף (‏29.6.2020).

 

 

 

 

ה נ ש י א ה

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים